מילה לפתיחה: הרוחות הנושבות מנמל חיפה נעות ברחובות הצרים ומלטפות את הסחורה המסודרת על הדוכנים בשוק תלפיות. בתי הקפה והמסעדות החדשות והאופנתיות, שהפכו את האזור לאחד המקומות המיוחדים בארץ, עוד נמצאים בשלבי היקיצה. ערבוביה מהפנטת: עולים מחבר העמים, סוחרים ערבים, קונים שירדו משכונות הכרמל והיפסטרים טרוטי עיניים חולפים ברחוב כל אחד ליעדו. "יריות נשמעו באזור בית החולים רמב"ם", דווח שלשום על ערנות מוגברת של מאבטחים מתוחים שזיהו תנועה חשודה. בשבוע שעבר נערה ערבייה בת 15 דקרה יהודי בן 47 כמה רחובות מכאן. אבל לפחות בבוקר הזה, הדו־קיום החיפאי חזק מהמתיחות הביטחונית והכותרות המדכדכות.
רמי מזרחי, 42, חיפה
על המפה: אני דור שלישי פה בשוק, אבל הילדים שלי כבר לא יעבדו פה. לימודים, חו"ל, עתיד אחר. פה עובדים מהבוקר עד הלילה.
המצפן: כולם נוכלים. אני הולך להצביע, אבל תגיד לי אתה איך זה עוזר. הצבעתי ביבי. אלה שעלו עכשיו טובים יותר? המחירים עלו פי שלושה. יש הרבה מסכנים שאין להם מה לאכול. תבוא לפה ביום שישי ותראה, בשעה שלוש אנחנו מחלקים פה אוכל למאה איש. לפני שנה באו עשרים אולי.
עיר אמיתית: התל־אביבים באים לטייל, ולא לקניות. לצערי ראש העיר – הצבעתי לה, לקליש־רותם – תומכת רק בעסקים חדשים שבאים לפה. אנחנו כאן שלושים שנה ולא עשו בשבילנו כלום. היחסים עם הערבים מצוינים. יש לי פה פועלים, עובדים יחד, הכול טוב. אין מתח, לא מפחדים, אוכלים ביחד. אם אחד מטומטם אז כולם מטומטמים? כל האצבעות ביד שלך אותו הדבר? אין מה לעשות, אלה החיים. אם יש בריאות הכול טוב.
טל פרידמן, 45, טבעון
על המפה: יש לי פה עסק, בית קלייה ובית קפה, "טלק". משגעים אותי הרבה בגלל השם. טל פרידמן ואני גם שכנים, אז בכלל זה צחוקים.
המצפן: אני לא מוותר, אבל התחושה היא שלא משנה למי אתה מצביע. פוליטית אני ההפך ממקור ראשון, עבודה־מרצ, אבל אין לזה באמת משמעות. מבחינה מדינית אני שואף לדו־קיום בכל פורמט, לא משנה איפה עובר הגבול, אבל בכל מה שקשור לעמדות שמאל קלאסיות אני לא שם. הסתדרות העובדים היא גוף מושחת. אם אתה מסתכל בעיניים פקוחות, השחיתות לא רואה ימין או שמאל. הרבה יותר אכפת לי מטוהר מידות. הממשלה הנוכחית היא סוג של צפרדע שצריך לבלוע. הייתי הרבה בבלפור ואני שמח שקרה המהפך. אני מקווה שאנחנו לא נאיבים, ומוכרים לעצמנו שאנחנו מנקים את השחיתות. ניצן הורוביץ פחות מושחת לא כי הוא הוא, אלא כנראה רק כי הוא עוד לא הספיק להעמיק שורשים במערכת.
עיר אמיתית: הייתי מחנך של כיתה ג' ומורה לחקלאות. כשנולדה הילדה השלישית – כל ילד מביא איתו שפע לעולם, והיא הוציאה אותי לעצמאות. בית קפה לא היה בתוכנית אבל זאת אהבה ישנה שהתגלגלה למציאות. נולדתי וגדלתי בחיפה, ואני מאוהב בעיר הזאת. מישהו צריך לגאול את היפהפייה הנרדמת. אתה מסתובב פה, ויש פי חמישה יותר ארכיטקטורה מבתל־אביב, מגוון אנושי רחב יותר מבכל מקום אחר בארץ, אבל איכשהו הכול תקוע בשנות השמונים. אני לא אובייקטיבי כי אני מושקע פה, אבל חיפה עולה על הגל. אנחנו מבסוטים פה מאוד. משהו שצומח מבין הבלטות. לא אגיד לך שלא מורגש פה גל ביטחוני, אבל דריכות היא לא ממש בדי־אן־איי של האזור הזה. מבחינתי זה רחוב השלום. זו לא נאיביות: יש פה אוכלוסייה מעורבת שחיה ועובדת ביחד. האמון שלי הוא לא ניסי אלא סטטיסטי.
קרן יערי,31, חיפה
על המפה: גדלתי בעמק יזרעאל, אבל אני ובן זוגי כאן כבר כמה שנים. עשינו גם גיחה לחו"ל וחזרנו. עכשיו באתי לפגוש את אמא לארוחת בוקר.
המצפן: עד הבחירות הייתי יותר מעורבת פוליטית, ברגע שביבי נפל נרגעתי. מבחינתי המשימה הושלמה. נסעתי לבלפור, הייתי פעילה בצמתים והצבעתי ליאיר לפיד. אני מעריכה מאוד את מה שהוא עשה, אבל אם הוא לא יעלה לרוטציה אהיה מאוד מאוכזבת, מאוד. השינוי קורה אבל אני מודעת שזה יקרה לאט ואני מרגישה יותר טוב עם זה. האם אני מרוצה מישראל באופן כללי? לא. אנחנו בקושי שורדים פה, בלתי אפשרי אפילו לחפש בית בקיבוץ בצפון.
עיר אמיתית: נראה לי שבחיפה אנחנו נשארים רק לתקופה קצרה. פעם היה פה נחמד אבל עכשיו הכול מסביבנו תמ"א והרעש בלתי נסבל. בן זוג שלי גם סובל מפוסט־טראומה וזה לא עושה לו טוב. אנחנו נחפש משהו אחר, כפרי יותר, ואחר כך חו"ל. חיפה משתנה, ופה בשוק הכול חי כבר שנים. תמיד היו פה מסיבות ושוק לילה בקיץ, אווירה טובה. עכשיו יש יותר עסקים מגניבים. באופן אישי אני ממש מנותקת מהחדשות והבנתי שהן מעוררות בי חרדות. למדתי איך להגן על עצמי מכל מה שקשור למצב הביטחוני, ולכן לי אין פחדים גם בתקופה של "מתיחות" כמו עכשיו.
אמיר עודה, 44, חיפה
על המפה: אני 25 שנה פה בשוק, אח שלי הביא אותי לעבודה.
המצפן: צריך לשבת מסביב לשולחן ולדבר. אחרת תמיד יהיה לא נוח למישהו, ומי שלא נוח לו תמיד יעשה בעיות. בבחירות האחרונות זאת הייתה הפעם הראשונה שהצבענו. לא היינו עם תודעה לזה. הראש היה בעבודה. עזוב למי הצבעתי, זה לא מעניין. אני עוקב אחרי מה שקורה כי חשוב לי לדעת. אני רואה שהמצב אותו הדבר עם הממשלה החדשה, ולא מרגיש שמשהו מיוחד קורה. עזוב, הבעיה האמיתית היא הילדים שלנו. גיל ההתבגרות שלהם קשה לי. הם חושבים רק על עצמם, הטלפון והמחשב הם מה שמעניין אותם. זאת לא הבעיה של הממשלה אלא שלנו. ואני משקיע בילדים, הם לומדים בבתי הספר הכי טובים בחיפה – נזירות, האיטלקי, חוגים. אני מתחנן אליהם שילכו לחוגים, לכנסייה, אבל הדת שלהם היא המחשב והטלפון. תנתק אותם מזה – וכאילו הוצאת דג מהמים.
עיר אמיתית: האזור פה מתעורר, אנשים באים אפילו מרחוק. אני מבסוט, הייתי פה לפני שמונה שנים בדוכן ומסתכל לצד השני של הרחוב, שהיה עזוב, אבל היום יש פה חנויות, מסעדות ועוד שכן פותח, ועוד אחד. השבוע יש פחות אנשים, אני לא יודע אם בגלל פסח או בגלל המצב הביטחוני. בטח גם וגם. יש פה דו־קיום, אנחנו חיים ביחד. אבל כשיש שמועות בטלוויזיה, אנשים מושפעים. השגרה תחזור, ואז יהיה שוב בלאגן, ואז שוב שגרה. ככה זה עובד.
