סידור התפילה היהודי גדוש בבקשות על חידוש עבודת הקורבנות: בחול, בשבת ובמועדי ישראל. מתברר שפוסקי ההלכה התוו סדר מסוים לקורבנות שיתחדשו, ויש לכך משמעות הלכתית וגם מחשבתית־חינוכית, שרלוונטית בימינו לא פחות מבימי קדם. מימי רבי עקיבא איגר, רבי משה סופר (החת"ם סופר) והרב צבי הירש קלישר (מחבר "דרישת ציון") ועד ימינו אנו, קורבן פסח נחשב לראשון הקורבנות שיתחדשו. מה יש בו, בקורבן הפסח, שמעמיד אותו בראש התור?
את התשובה הרשמית לכך כתב החת"ם סופר (יורה דעה רל"ו): "לפי עניות דעתי, לא צריכים לכוהן מיוחס, ונאכל שם מן הפסחים על כל פנים, שהותר טומאה בציבור בערב פסח, ולא צריכים לשקלים". החת"ם סופר ועוד רבים סברו, ששאר קורבנות הציבור צריכים לבוא דווקא ממחצית השקל, שנגבתה מכלל הציבור היהודי, מה שלא היה אפשרי בתקופתם, ולכן הקורבן היחיד שהתאפשר להקריבו היה קורבן פסח.
קולמוסים רבים נשתברו בהבנת דברי החתם סופר, ואף אני הקטן עסקתי בסוגיה בספרי החדש "לקראת מקדש", שעניינו היבטי שאלת חידוש עבודת הקורבנות בזמן הזה. הטענות העיקריות הן שתיים: ראשית, יש מקורות רבים לכך שיחיד יכול לתרום תרומה לציבור, ובכך להפוך אותה לכספי ציבור לכל דבר, הראויים להביא מהם את קורבנות הציבור. שנית, כיום, אין סיבה שלא נקיים מגבית ציבורית של כל יהודי העולם החפצים בכך, למען הקרבת קורבנות. עד כאן ההקדמה. כעת, אני רוצה להזמין אתכם להקשיב יחד למסר הרוחני שעולה מבין מילותיו של החת"ם סופר.
"ונאכל שם מן הפסחים על כל פנים… ולא צריכים לשקלים". לא בכדי קורבן פסח אינו תלוי בשקלים או בקופה ציבורית כלשהי: הפסח אינו כשאר הקורבנות, שמוקרבים מלמטה למעלה – מהארץ לשמיים – תוך מתן חלק קטן לכהנים או לבעלים. המטרה שעבודת קורבן הפסח מכוונת אליה נמצאת דווקא מחוץ למקדש. המטרה היא האכילה, כן, האכילה המשפחתית ברחבי ירושלים, עם התינוק הבוכה, הסבתא הזקנה שכבר לא זוכרת איך קוראים לה, והגיסה שכבר חצי שנה לא פגשנו. קורבן פסח הוא משפחתי, עממי, שווה לכל נפש, ולכן גם התנאים ההלכתיים לחידושו רכים יותר.
הפסח בא ללמד אותנו שהמטרה של כל הגאולה הזאת, גאולת מצרים וגאולת דורנו, היא אנחנו. כשם שהתרומה והמעשר, הביכורים וברכות הנהנים, הם פתיחים שמעניקים כותרת של קדושה לכל האכילה שאחריהם – כך קורבן פסח הוא פתיח, אך הפעם מצד הקב"ה, שמיועד להבהיר למי נברא העולם, ומה הייעוד של בית המקדש ועבודת הקורבנות.
קורבן פסח קרב בחודש ניסן, כשהארץ פורחת ומדהימה ביופייה. בחודש הזה תיקנו חכמים לברך בשם ובמלכות על "שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובים, ליהנות בהם בני אדם". נוסח הברכה מסגיר, כמעט בלי משים, את תפיסתם של חכמים בנוגע לתכלית היופי בעולם – "ליהנות בהם בני אדם". אין כמו אכילת בשר טרי, על השובע, בחיק המשפחה, בשעת ערב אביבית, כשכולם מרוכזים בהוויה המשותפת ולא יוצאים מן הבית עד לסוף הסעודה, כדי להטמיע בתוכנו את התחושה שהעולם נברא בשבילנו ולטובתנו, וגם התורה ניתנה בשבילנו ולטובתנו.
אין כמו אכילת בשר טרי, על השובע, בחיק המשפחה, בשעת ערב אביבית, כשכולם מרוכזים בהוויה המשותפת ולא יוצאים מן הבית עד לסוף הסעודה, כדי להטמיע בתוכנו את התחושה שהעולם נברא בשבילנו ולטובתנו, וגם התורה ניתנה בשבילנו ולטובתנו
אין כמו אכילת בשר טרי, על השובע, בחיק המשפחה, בשעת ערב אביבית, כשכולם מרוכזים בהוויה המשותפת ולא יוצאים מן הבית עד לסוף הסעודה, כדי להטמיע בתוכנו את התחושה שהעולם נברא בשבילנו ולטובתנו, וגם התורה ניתנה בשבילנו ולטובתנו
כך יש להבין גם את הבחירה הא־לוהית להוציא את אבותינו ממצרים עם בשר הפסח בין שיניהם – כמלכים, כמי שהעולם נברא בשבילם. כך ניתן לפרש את ההיתר לאכול פסח בטומאה, בשונה מקורבנות ציבור אחרים שמוקרבים בטומאה אך אינם נאכלים. כך גם ההזדמנות השנייה שניתנה למחמיצי הפסח – פסח שני, שאין לו אח ורע בכל שאר הקורבנות. ויש דינים נוספים המייחדים את הפסח, ומבטאים את בשורתו המיוחדת.
הרצון לחדש את הקרבת קורבן הפסח, הוא בעצם הרצון להחזיר את הנוכחות הא־לוהית להוויה הציבורית, המשפחתית והאישית שלנו, להביא את הגאולה מהשמיים אל הארץ, ולהרחיב את הקדושה מהמקדש אל המטבח והסלון של כל אחד ואחת מאיתנו.
הרב הראל דביר עוסק בחינוך ובמחקר תורני ותושב נריה. כעת יצא לאור ספרו "לקראת מקדש"
