בליץ הראיונות שניהל השבוע ראש הממשלה ומטר ההחלטות וההודעות שיצאו ממשרד האוצר ומוועדת הכספים הם ניסיון לטשטש את מצבה הקשה של הקואליציה. הממשלה כולה התגייסה לשדר עסקים כרגיל, אף שמאז עזיבתה של עידית סילמן אין לה רוב בכנסת, ואת רוב החלטותיה אין בידה להעביר ללא תמיכת הרוב במליאה. שר החוץ יאיר לפיד אף פרסם תמונה שלו עם שר האוצר אביגדור ליברמן בביתו בנוקדים, תחת הכיתוב "עובדים על התקציב" – בהתעלמות מוחלטת מכך שבמצב הנוכחי הממשלה הזאת תתקשה מאוד להעביר תקציב, בוודאי לא דו־שנתי כפי שתוכנן. גם שאר הנושאים הכלכליים שהייתה רוצה לקדם יישארו כרגע על השולחן.
הנה כמה מהנושאים הללו: חוק המטרו, הרכבת התחתית בגוש דן, שמשרד האוצר עבד עליו זמן רב, עבר סוף־סוף את הדיונים בוועדה והוא מוכן לקריאה שנייה ושלישית בכנסת – אבל לממשלה אין שם רוב; חוק הפנסיות התקציביות, שכמעט היה עילה למשבר קואליציוני מצד שר הביטחון בני גנץ, וכבר לא יגיע לקריאה שנייה ושלישית; התוכנית הכלכלית של ליברמן, שרק השבוע אושרה בוועדת הכספים, וכוללת הגדלה של מענק העבודה לשכירים בעלי שכר נמוך ותוספת נקודת זיכוי להורים עובדים, ואמורה להגיע להצבעה במליאה עם כינוס מושב הקיץ; כמוה גם חלופת שקד לתמ"א 38, שחיכתה לפתיחתו של המושב ואמורה ליצור אפיק חשוב להתחדשות עירונית. גם פאר הישגיה של הממשלה הזאת, תקציב 2021־2022, צפוי להיות אירוע חד־פעמי. כדי להעביר תקציב דרוש לממשלה רוב פרלמנטרי, שכרגע אינו בנמצא.
טכנית לא קרה עדיין דבר: הממשלה לא נפלה, הבחירות טרם הוקדמו, השרים ממשיכים לעבוד ולפרסם החלטות. בוועדות שהממשלה עדיין אוחזת בהן ברוב, היא תוכל לקבוע מדיניות. אבל כולם כבר מבינים לאן הולכים הדברים, וזה מציב את הממשלה במעין לימבו, שעלול להתברר כבעייתי במיוחד לכלכלה. בקואליציה מתכננים אולי למצוא פתרונות נקודתיים לחוקים מסוימים, תוך הישענות על סיעות באופוזיציה ליצירת רוב. אבל מדוע שהאופוזיציה תסכים לסייע לממשלה דווקא כשהיא כושלת? סביר יותר שהאופוזיציה תסרב לתת יד לממשלה ולהעניק לה הישגים ואורך נשימה בדיוק כשהאפשרות להפילה קרובה מתמיד.
למעשה, הדרך האחרת בעייתית אפילו יותר: כל הסכמה נקודתית מצד האופוזיציה תתלווה בתג מחיר במקום אחר, ולממשלה לא תהיה יכולת לסרב. מצד אחד, הממשלה אינה ממשלת מעבר ולכן אין מגבלות על פעילותה ועל ההחלטות שהיא יכולה לקבל. מנגד, כל חבריה כבר מבינים את מצבם הפוליטי ומריחים את הסוף. אווירת הבחירות כבר שוררת בכול, גם ללא הסייגים המוטלים על פעילות הממשלה. מציאות כזו עלולה להוביל למירוץ אמיתי לתחתית, ולפופוליזם אינסופי. הממשלה תרצה לחוקק פיצויים לעסקים בעקבות גל האומיקרון, אבל למה להסתפק במה שהכרחי אם אפשר לשמן את כל מגזר העצמאים רגע לפני הבחירות? גם האופוזיציה לא תרצה להרגיז אף עצמאי לפני בחירות ותדרוש הגדלה משמעותית של המענקים בתמורה להסכמה לאשר אותם.
על הפרק עומדים גם הסכמים קיבוציים שנדחים זה שנים. המשא ומתן עם הסתדרות המורים, למשל, כבר התחיל. ההסכם ממתין לחתימה כבר שלוש שנים וחצי, אבל נדחה בגלל סדרת מערכות הבחירות, ואז נדחה שוב כי ליברמן העדיף לדחות את כל ההסכמים הגדולים לתקציב הבא, בכוונת מכוון; הם צפויים לנגוס בו נתח משמעותי מאוד, ואת התקציב הנוכחי היה צורך להעביר במהירות ולייצב את הממשלה.
יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, מחכה להסכם הזה זמן רב, ולא תרצה להמתין עוד לתוספות השכר שלה עד עד שהמשבר הפוליטי ייפתר. הממשלה תצטרך לחתום על ההסכם ולפנות את הסכומים מתוך התקציב הנוכחי – כמה מיליארדים טובים, ככל הנראה באמצעות קיצוץ רוחבי – או להסתכן בשביתה. מישהו מדמיין שיבואו אל המורים בדרישות רגע לפני בחירות? סביר יותר שיחתמו על הסכם מפנק וידאגו לשמח אוכלוסייה של כ־200 אלף מורות.
לא סתם דרש ניר אורבך מהממשלה רשימת דרישות שכולן מצריכות אישור של שר כלשהו, ולא חקיקה. אורבך הגדיל ודרש דרישות שהיו אמורות לקרות גם בלעדיו, וניסה לרשום את ההישגים על שמו. אורבך מנסה למצב את עצמו במקום טוב כשהממשלה תתפרק, לא מעבר לכך. זאת תהיה האווירה בממשלה כולה: ניסיון לרשום הישגים מהירים, שיצטלמו טוב במסע הבחירות כשיגיע. החלטות חשובות לטווח הארוך יכולות לחכות כרגע, וכך גם החלטות לא פופולריות.
גם ליברמן, שהצטיין בקדנציה הקצרה עד כה בהחלטות מהסוג הזה, כבר מחליף דיסקט: השבוע חתם על הפחתת מס הבלו כדי להוזיל את הדלק לציבור בחמישים אגורות. העלות לשלושה חודשים: 850 מיליון שקלים. אם בעוד שלושה חודשים נמצא את עצמנו במערכת בחירות או לקראת מערכת בחירות, מישהו יכול לדמיין ששר האוצר לא יאשר את הארכת התקנות הללו, ולא משנה באיזו עלות?
אם נבחן היטב את הדברים נגלה שהממשלה הזאת, לפחות בנושאים הכלכליים, משותקת זה זמן מה. מאז העברת התקציב היא התקשתה להעביר חקיקה כלכלית גדולה, בגלל מחלוקות בתוכה פנימה. הרפורמה בחקלאות התעכבה בדיונים מול ארגוני החקלאים בגלל חוסר הסכמות בתוך הקואליציה. בסוף עבר חלק קטן מאוד של הרפורמה, בצעד חד־צדדי של שר האוצר שחלקים מהקואליציה איימו להפוך בהצבעה בכנסת. "עסקת החבילה" של ליברמן, שכללה הגדלה של שכר המינימום בשנים הקרובות עד ל־6,000 שקלים בחודש, התעכבה בדיונים משום שמפלגת העבודה דרשה תוספת גדולה יותר. גם הפנסיות התקציביות של גנץ עברו רק בגלל איומיו, תוך התנגדות מלב הקואליציה, והיו אמורות לידון בוועדה ולעבור שינויים שדרש סגן השר אביר קארה.
המצב הנוכחי רק מחמיר את השיתוק הממשלתי ואת הסחטנות הפנימית של השרים וחברי הכנסת. צרפו כל זאת לניחוח בחירות הנישא באוויר, והנה לכם המתכון להחלטות כלכליות גרועות במיוחד.
