ארבעים שנים אחרי הפלישה הטרגית של ארגנטינה לארכיפלג הזעיר בדרום האוקיינוס האטלנטי, המשתרע על פני 12 אלף קמ"ר, במדינה הדרום־אמריקנית לא מסגירים סימני נסיגה מתביעתם לריבונות על האיים, כמו גם על איי דרום ג'ורג'יה. אפילו החוקה הארגנטינאית שנכתבה ב־1994 קובעת ש"השבת השטחים ומימוש מלא של הריבונות… הם מטרה קבועה ובלתי ניתנת לביטול של העם הארגנטינאי".
האיים הסלעיים מוכי הרוחות, השוכנים כ־480 ק"מ מהחוף הארגנטינאי, הם ביתם של 3,500 תושבים, רובם בריטים, שחלקם יכולים להתחקות אחר שורשיהם באיים עשרה דורות לאחור. רשמית זוהי טריטוריה בריטית מעבר לים, אך ארגנטינה טוענת שהאיים צריכים להיות שלה.
בכל מקום שתטיילו בו בארגנטינה תמצאו תזכורות לתפיסה הזו. שלטים המכריזים ש"לאס מלווינאס סון ארגנטינה" טוענים בספרדית שאיי פוקלנד – מלווינאס, בספרדית – הם ארגנטינה. על ציורי קיר המציגים את קווי המתאר של האיים, לרוב בצבעי התכלת של דגל ארגנטינה, מתנוססת המילה "נחזור": אלה רומזים לטענה שבעבר הייתה לארגנטינה נוכחות באיים. בעיירות ובערים רבות, שלטי דרכים מציינים את המרחק לפוקלנד. בכל שנה ב־2 באפריל – יום השנה לפלישה הארגנטינאית לאיים ב־1982 – שרים ילדי בתי הספר במדינה את ההמנון הרשמי משנת 1941 הטוען לבעלות על האיים.
ברחבי המדינה, באצטדיוני כדורגל, בעיירות, במאות כבישים ואפילו על שטר 50 פזו מתנוססות המילים "מלווינאס ארגנטינה". "ארגנטינה היא מדינה מורכבת עם הרבה סדקים, ויש מעט מאוד נושאים שמחברים את האנשים", אומר אדגרדו אסטבן, מנהל מוזיאון מלווינס בבואנוס־איירס. "פוקלנד היא אחד מהם, כמו נבחרת הכדורגל הלאומית".
בסקר שנערך ב־2021 בקרב 5,000 ארגנטינאים, יותר מ־81 אחוזים מהנשאלים אמרו שהמדינה צריכה להמשיך לתבוע ריבונות על האיים. רק 10 אחוזים אמרו שהמאמץ צריך להיפסק.
ארגנטינה דבקה בהחלטה לא מחייבת של האו"ם משנת 1965 שהכירה במחלוקת על הריבונות באיים, שראשיתה בשנות השלושים של המאה שעברה. האו"ם הזמין את ממשלות ארגנטינה ובריטניה לנהל משא ומתן על פתרונה. המדינה הדרום־אמריקנית התלהבה פחות מהזכות להגדרה עצמית המעוגנת באמנת האו"ם: תושבי פוקלנד מימשו את זכותם זאת בהצבעה ב־2013, כש־99.8 אחוזים מהם הצביעו לטובת הקשר עם בריטניה.
ארגנטינה מבקשת זה זמן רב לממש את מטרותיה באמצעים דיפלומטיים, אך הגישה הזו נזנחה באחת בידי הדיקטטורה הצבאית, כשפלשה ב־1982. "מה שאירופה לא יכולה להבין הוא איך העם מסוגל לברך את הדיקטטורים על ההחלטה לפלוש", אמר לאחרונה זוכה פרס נובל לשלום לשנת 1980, אדולפו פרז אסקוויבל. "היה קשה מאוד להסביר שאיי פוקלנד היו תביעה לאומית ולא תמיכה בדיקטטורה".
