שמו באז כרים ברזנג'י. איש צנום, קטן קומה ובעל שפם מאפיר. לא מישהו שהייתם זורקים אחריו מבט נוסף ברחוב. אבל ברזנג'י, איל הון כורדי מקומי, הוא ראש קבוצת KAR, תאגיד גז ונפט כורדי בעל פוטנציאל לשינוי מפת האנרגיה של המזרח התיכון כבר בשנתיים הקרובות.
עד לפני שלושה שבועות היה ברזנג'י אנונימי כמעט לחלוטין. אבל ב־12 במרץ, ב־1:20 לפנות בוקר, נחתו בחוותו שמצפון לארביל 12 טילים בליסטיים. הווילה שבה מתגוררים הוא ומשפחתו נהרסה כליל. למרבה המזל, איש לא היה בבית באותה שעה. בהמשך הודיעה הטלוויזיה הממלכתית של איראן כי מתקפת הטילים שיצאה משטחה נועדה לפגוע ב"בסיסים ישראליים סודיים" על אדמת כורדיסטן.
האם זו באמת הייתה הסיבה? ככלות הכול, הפעם האחרונה שבה שיגרו האיראנים טילים בליסטיים לעיראק הייתה בעקבות חיסולו של מפקד משמרות המהפכה קאסם סולימאני. גם השעה שבה נחתו הטילים על הווילה של ברזנג'י הייתה זהה לשעת מותו של סולימאני, כפי שהטעימו כלי התקשורת האיראניים. אבל למרות הקישור הזה, איש לא הבין מה הקשר בין טייקון מקומי אנונימי לאישיות בסדר הגודל של סולימאני. יתרה מכך, גם התיאור של הווילה שבה מתגוררים דרך קבע ברזנג'י, אשתו ושני ילדיו, כ"בסיס סודי של המוסד הישראלי", נשמעה מופרכת למדי.
אבל המסר האיראני היה עיקש ועקבי. יום לאחר מתקפת הטילים הזהיר שגריר איראן בבגדד כי על הכוונת של טהרן נמצאים שלושה בסיסי מוסד נוספים בעיראק. לא חלפו יומיים נוספים ומפקד משמרות המהפכה, אסמאעיל קאאני בכבודו ובעצמו, טען בנאום לפני יחידה נבחרת של משמרות המהפכה כי מתקפת הטילים על ארביל "לימדה לקח מר את האויב הציוני הנפשע, הרועד כעת במיטתו".
ההתעקשות האיראנית על הקשר הישראלי יצרה שרשרת של סברות כרס. תחילה העריכו בישראל כי המתקפה באה בתגובה על הרג שני קצינים של משמרות המהפכה במהלך תקיפה בסוריה שבוע קודם לכן, שיוחסה לישראל. בהמשך דיווח ערוץ הטלוויזיה הלבנוני אל־מיאדין המזוהה עם חיזבאללה, כי שיגור הטילים על ביתו של ברזנג'י היה "תגובה לפעילות של ישראל נגד איראן מהחבל הכורדי". הניו־יורק טיימס הרים את הכפפה האיראנית: ב־15 במרץ פרסם העיתון כתבה שלפיה מתקפת הטילים על ארביל הייתה פעולת נקם על פעולת חבלה המיוחסת לישראל שבוצעה חודש קודם לכן. באותה תקיפה הושמד צי רחפנים שיוצרו במתקן ביטחוני בעיר כרמאנשאה במערב איראן, כ־300 קילומטר מארביל.
אבל גם זה לא התחבר בשום צורה עם היעד, הווילה של אדון ברזנג'י. התשובה, כך נראה, מגיעה מכיוון אחר לגמרי. השבוע נפתח בדובאי פורום האנרגיה הגלובלי של המועצה האטלנטית. זו השנה השישית שבה מתכנסת צמרת עולם האנרגיה לדון בהתפתחויות בתחום. הדרמה השנה גדולה בהשוואה לשנים קודמות, בגלל השפעת המלחמה באוקראינה על משק האנרגיה הבינלאומי. למלחמה יש השלכות גם על הנעשה במזרח הים התיכון, כולל החיפוש אחר מקורות אנרגיה חדשים במטרה להאכיל את הרעב הבלתי נדלה של אירופה לגז ולנפט. ישראל וטורקיה כבר מככבות בפאזל האנרגיה הזה, אבל הנה הפתעה: גם כורדיסטן הקטנה.
הפעם האחרונה ששמענו על כורדיסטן בהקשר הישראלי הייתה כשראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו התחייב לרכוש את כל הנפט שמייצרת כורדיסטן כדי לחזק את המיני־מדינה שיש לנו קשרים היסטוריים עימה, ולעזור לה לשמר את עצמאותה, היחסית כמובן. בשורה התחתונה, כורדיסטן, על היותה אוטונומיה, היא חלק מעיראק שאינה מכירה בישראל. ובכל זאת, העסק עבד. תקופה ארוכה זרם נפט מכורדיסטן אל נמל ג'ייהאן בטורקיה, ומשם הושט במכליות למסוף הנפט של אשקלון.
אבל מאז השתנו דברים, וכורדיסטן עברה תהליך התפתחות ניכר, גם בתחום האנרגיה. אחד הנואמים בפורום האנרגיה השבוע בדובאי היה ראש ממשלת כורדיסטן, מסרור ברזני, בנו של מסעוד ברזני, נשיא כורדיסטן המיתולוגי. ברזני הצעיר הפתיע רבים באומרו כי ממשלת כורדיסטן הגבירה מאוד את השקעותיה בתחום הגז הטבעי. בקרוב מאוד, אמר, תוכל ממשלת כורדיסטן לספק לפחות חלק מהגירעון האנרגטי שממנו סובלת אירופה בעקבות המלחמה באוקראינה. "אנו בדרכנו לייצא גז לעיראק, טורקיה ואירופה כבר בעתיד הקרוב", הצהיר.
עד כמה קרוב? על פי הנתונים שהציג ברזני בנאומו, עתודות הגז הכורדיות העצומות מוערכות בכשישה טריליון מטרים מעוקבים, ופוטנציאל הגידול בהתאם. כבר עתה מייצאת כורדיסטן חצי מיליון חביות נפט ביום, וחצי מיליארד רגל מעוקבים של גז ביום. וזו רק ההתחלה. להערכתו, בתוך שנתיים תכפיל כורדיסטן את יכולות ייצוא הגז שלה. על פי נתונים שפרסם בחודש שעבר ראש ועדת האנרגיה של כורדיסטן, הלקוחה הראשונה שתיהנה מייצוא הגז הכורדי תהיה טורקיה, כבר בתוך שנה ותשעה חודשים. לדבריו, ארדואן כבר הודיע שטורקיה תתחיל לייבא גז מכורדיסטן בעתיד הקרוב.
לאחרונה, הטעים ברזני הצעיר, הכירה ארה"ב בפוטנציאל הכורדי האזורי לייצוא גז, והחלה לעזור לממשלה בארביל למצוא מקורות מימון לפיתוח. לפני כחודשיים, חשף, ביקר באיחוד האמירויות ונועד עם יורש העצר. לדבריו, ברצונו לפתח את הקשרים עם איחוד האמירויות ולחזק את שיתוף הפעולה. בחודש שעבר ביקר גם בקטאר ושוחח עם בכירים במדינה בנושאי אנרגיה, השקעות ופיתוח יחסי המסחר בין המדינות.
העתיד אולי נראה מבטיח. אבל שום דבר אינו עומד להיות קל או פשוט. לממשלה הכורדית יש שני אתגרים אדירים לתמרן ביניהם. האחד הוא הממשלה בבגדד. עיראק עצמה רעבה לאנרגיה, ורואה בממשלה כורדית חזקה ומשגשגת סוג של איום עליה.
האתגר השני והמאיים לא פחות על כורדיסטן הקטנה, הוא שכנתה הגדולה מצפון – איראן. מבחינת איראן, כורדיסטן פורחת, המספקת את צרכיה האנרגטיים של עיראק, היא איום אסטרטגי על ההגמוניה האיראנית האזורית. נכון לעכשיו, תלותה של עיראק בייבוא אנרגיה מאיראן מחזיקה אותה חזק תחת כנפי ההשפעה האיראנית. אם כורדיסטן תהפוך לכוורת ייצוא גז ונפט אזורית, בגדד כבר לא תהיה אותה בירה כנועה, הנענית לכל גחמה של טהרן.
וזה מחזיר אותנו לטייקון הגז הכורדי, באז כרים ברזנג'י. הכלי המרכזי לשינוי, המניע את מהפכת האנרגיה הכורדית, הוא קבוצת KAR שבראשה עומד ברזנג'י. אומנם הקבוצה נחשבת חלק מן המגזר הפרטי, אבל על פי רוב ההערכות מי שבאמת עומדת מאחוריה היא משפחת ברזני עצמה.
"מתקפת הטילים על הווילה של ברזנג'י הייתה מסר איראני מורכב אך ברור לממשלת כורדיסטן בכלל ולמשפחת ברזני בפרט: עד כאן", אומר איש עסקים אירופי המקורב מאוד למשפחת ברזני. "אבל מסרור לא מתכוון לעצור. הוא חצה את מחסום הפחד האיראני, וכעת זו מלחמת עולם בין משפחת ברזני לאיראן. מלחמה שכמותה לא הייתה ארבעים שנה. וזו כנראה רק ההתחלה".
אלא שלאיראנים לא נוח להכריז מלחמה על כורדיסטן הקטנה. מבחינתם זהו סימן של חולשה. הם חוששים גם מפני תחרות אזורית, הסתבכות בלתי נחוצה בעליל, בדיוק כשהם מנסים לחזור מן הכפור ולחדש את הסכם הגרעין עם ארה"ב ואירופה. זה כנראה גם הרקע למאמר מפתיע במיוחד שפרסמה השבוע סוכנות הידיעות רויטרס, ולפיו הסיבה לכך שהווילה של ברזנג'י הפכה מטרה למתקפת הטילים האיראנית היא שבמקום התקיימו שני סבבי שיחות בהשתתפות נציגים כורדים, ישראלים ואמריקנים, שעסקו בשיתוף פעולה בייצוא גז לטורקיה ולאירופה. בכתבה צוטט גורם ביטחוני איראני בכיר, שלפיו מתקפת הטילים על הווילה הייתה "מסר רב־רבדים לאנשים רבים ולקבוצות רבות, והפרשנות תלויה בהם. מה שמתכננים בישראל – ממגזר האנרגיה ועד לחקלאות – לא יתגשם".
מבחינה מסוימת, המסר עבד לא רע בכלל. הפרשנויות למתקפה נעו עד כה בין נקמה על חיסול שני אנשי משמרות המהפכה בסוריה בפעולה המיוחסת לישראל, ובין גרסת הניו יורק טיימס שלפיה זו הייתה נקמה על השמדת הרחפנים האיראניים בכרמאנשאה. הפעולה הזו, כך נטען, יצאה מהווילה של ברזנג'י, שלצורך העניין הפכה ל"בסיס אימונים של המוסד בארביל". בשורה התחתונה שידר הטיימס אזהרה איראנית לישראל ולמוסד, לבל יהפכו את כורדיסטן לבסיס קדמי למלחמה באיראן.
כל זה משרת היטב את איראן, שרוצה להטיל אימה על ממשלת כורדיסטן ולמנוע ממנה להפוך למיני מעצמת גז, שעלולה לבוא על חשבון ההשפעה האיראנית על עיראק, דווקא בעיתוי המורכב של ערב השיבה הפוטנציאלית להסכם הגרעין. אבל מכיוון שאיראן רחוקה מלהודות בכך, התוצאה היא שלעסקת ייצוא הגז המתרקמת בין טורקיה לכורדיסטן הוכנס הרכיב הישראלי המבלבל, כאילו ישראל היא חלק מהעניין. עד כדי כך שהשבוע רצו כל מיני השערות כאילו טורקיה מנסה לשלב בין שאיפתה להניח צינור גז מישראל לתחומה, ובין העסקה המתרקמת לייצוא גז מכורדיסטן לטורקיה בואכה אירופה.
ד"ר עילאי רטיג, חוקר בנושאי אנרגיה וביטחון באוניברסיטת בר־אילן, סבור שהפתרון פשוט ומיידי הרבה יותר. "כאשר האיראנים רוצים להצדיק בעיני עצמם ובעיני סביבתם פעולה כלשהי, הם מכניסים לתוכה רכיב של 'קונספירציה ציונית'. אם משמיטים את עניין הנוכחות הישראלית בפגישות בווילה של ברזנג'י, מקבלים תיאור פשוט והגיוני של מפגשים בין נציגים כורדים, טורקים ואולי גם אמריקנים לשיתוף פעולה בקידום ייצוא גז לטורקיה ולאירופה. לפעמים צריך להשתמש בעקרון 'התער של אוקאם', שלפיו כאשר יש הסברים שונים לאותו עניין, צריך להעדיף את הפשוט ביניהם".
