על תורן המבנה הישן והקטן של המשטרה הבריטית בוואדי חרמיה, מתנוססים ברוח דגל ישראל ודגל המועצה האזורית מטה בנימין. ארבעה ברושים זקנים מקיפים את התחנה מכל צדדיה. רוח קרירה מכה בפנים. מכוניות שועטות במהירות על הכביש הצר והמפותל. משאיות צופרות. האילנות גדלים לאיטם בשקט. דבר לא מעיד על הדרמה הגדולה שהתחוללה פה לפני עשרים שנה.
אביגדור שץ, תושב שילה זה ארבעים שנה והקב"ט המיתולוגי של המועצה האזורית מטה־בנימין, שנפצע אנושות בפיגוע וניצל באורח נס, "לא אוהב להרגיש מוצג". "החיים ממשיכים. זה הכי חשוב", הוא אומר לי על רקע ההרים הירוקים. את סיפורו הבלתי ייאמן הוא מגולל בקור רוח, כזה ששופך קצת אור על קור הרוח והשליטה שהפגין בזמן אמת, בפיגוע.
"התכסית של השטח מאוד השתנתה. האורנים גדלו מאוד", אומר שץ בשעה שהוא אומד בעיניו את ההר בצד מערב שבו שכב המחבל באחת הטרסות, הסתתר וצלף. עשרה ישראלים, שבעה מהם חיילים ושלושה אזרחים, נרצחו בפיגוע הקטלני. "היו אז רק כמה עצי זית, המחבל שכב בטרסה, הוציא קנה ושחרר כדור כדור.
"אי אפשר להבין את האירוע הזה מבלי להבין את הקונטקסט", הוא אומר. שץ, ששימש כמנהל מחלקת הביטחון במועצה 25 שנה, עד 2015, מספר שכשהוא פוגש מדי פעם חבר'ה ותיקים שעבדו איתו במחלקת הביטחון בתקופה הזו, "התחושה שלנו היא שזר לא יבין. ברטרוספקטיבה, מה שעברנו פה היה מטורף לחלוטין. דברים שקשה מאוד להסביר לאחרים". אחרי הרהור קצר הוא מוסיף, "גם לעצמנו".
הימים הם ימי האינתיפאדה השנייה. "החודש הכי גרוע בשנה הכי גרועה מבחינת מספר הנפגעים באינתיפאדה השנייה", מציין שץ. ימים ספורים קודם לכן, נהרגו בחודש פברואר שבעה חיילי צה"ל בשני פיגועים שונים שהתרחשו במחסומים עין־עריכ וסורדא.
"עובד של מחלקת הביטחון הגיע ראשון לזירה בעין־עריכ", משחזר שץ. "כשהוא פתח את הזירה הייתי מולו בטלפון. אני שומע אותו סופר לי בקשר את הגופות. אחת, שתיים, ככה עד שש. זה הרקע. אפשר להבין שאנחנו מדברים על תקופה שהיינו במתח מבצעי גבוה מאוד. תקופה שבה אנשי השירות הפסיכולוגי של הרווחה בקושי עוצמים עין, ושכל נהג אוטובוס הוא גיבור כי אין לדעת מה יקרה בדרך. כמעט בכל יום התמודדנו עם פיגועים ונפגעים. האינטנסיביות הייתה עצומה. זו רוח הדברים, וככה תקופה מאוד ארוכה של חיים בתוך סיטואציה בלתי נתפסת".
ממרחק השנים מתקשה שץ להסביר את השגרה המטורפת שהיה חלק ממנה. "היום זה נראה לי פסיכי לחלוטין, אבל אז היה מאוד ברור שאנחנו פה, מתמודדים וחזקים, ושאנחנו צריכים להחזיק אחרינו ציבור גדול שיודע שיש מי שמטפל בו ונותן מענה לאירועים. אף אחד לא רוצה להיפגע, אבל על כל אחד ואחד מאיתנו ירו. גם עליי ירו, עוד לפני הפיגוע וגם לאחריו. עבדתי עם חבורה של אנשים מופלאים, ומה שהחזיק אותנו זה שהיה לנו אחד את השני".
לא סתם קיבל חודש מרץ 2002 את הכינוי "מרץ השחור". בחודש זה ספגה ישראל את מספר האבדות הגבוה ביותר מבין כל חודשי האינתיפאדה השנייה. ביהודה, שומרון וחבל עזה נרצחו למעלה מ־30 חיילים ואזרחים ישראלים, ובתחומי הקו הירוק בוצעו 11 פיגועי התאבדות, שבהם נרצחו 81 ישראלים נוספים. כמעט לא חלף יום בחודש הזה ללא פיגוע קטלני. בסך הכול נרצחו 105 אזרחים ישראלים ונהרגו 26 חיילים באותו חודש. השיא היה הפיגוע במלון פארק – פיגוע התאבדות במלון פארק בנתניה בעיצומו של ליל הסדר, 27 במרץ 2002, שבו נרצחו 30 חוגגים. סדרת הפיגועים הזו הובילה להבנה שחייבים לטפל בתשתית הטרור ולמבצע חומת מגן.
שקט חשוד מאוד
זה קרה בבוקר 3 במרץ, י"ט אדר תשס"ב, ימים אחדים לאחר חג פורים. בשעה 6:20 קיבל שץ טלפון מחבר. תקפו את המחסום בוואדי חרמיה, הוא הודיע לו. ואדי חרמיה הוא אחד מיובליו העיליים של נחל שילה, הזורם מכיוון סינג'יל לסילואד. משני צדדיו של הוואדי משתרעות שלוחות השולטות על הוואדי, שבו עובר כביש 60. כבר בתקופות קדומות נוצלה נקודת התורפה, שנגזרת מתוואי השטח, למטרות פליליות וביטחוניות. לא בכדי תרגום שמו של הוואדי הוא "נחל השודדים", שם המנציח אירועים פליליים רבים שהיו במקום בעבר. ב־1917, כשהבריטים כבשו את הארץ, הם הקימו בפתח הוואדי, שבו הוא צר מאוד, תחנת משטרה קטנה. על בסיסה הוקם המחסום.
צילום: גיל כהן מגן, רויטרס
בעוד תפקידה ההיסטורי של התחנה היה לשמש נקודת חילוף לסוסי הפטרול הבריטי מרמאללה לשכם, "התפקיד העיקרי של המחסום היה לעצור מעבר של מטענים מבית הייצור בשכם להנהלה ברמאללה", מסביר שץ. "מדובר היה על מחסום גדול עם טווח מאוד ארוך, כשלושים מטר של בטונדות שנועדו להאט את התנועה ולבדוק אותה, וכמובן יש בו גם הרבה חיילים. לא מחסום קטן של שלושה חיילים וג'יפ".
ההודעה הטלפונית הזעיקה את שץ, קצין הביטחון של המועצה, אל הזירה. "בנסיעה לשם ליוו אותי מחשבות: מה זאת אומרת שהתקיפו את המחסום הגדול הזה? הנחתי שמחבל ריסס צרור, זרק רימון והמשיך הלאה. הדברים שהיינו רגילים לראות. עוד לפני שהגעתי לזירה עדכנתי את המוקד ואת מד"א. הוצאתי אמבולנסים ונגרר־אר"ן (עגלת ציוד לאירוע רב נפגעים) לפני שידעתי מול מה אני מתמודד. בדרך נוסעות מולי מכוניות ישראליות שמהבהבות לי: 'קורה משהו'.
"אני מגיע לאזור המחסום, ועוצר 50 מטר לפני המחסום. מחנה את האוטו בצורה מסודרת, שם אפוד סימון, והולך לראות מה קורה. אני שומע ירייה בודדת מכיוון מערב". הירייה הבודדת הזו גרמה לשץ לחשוב שהאירוע כבר מצוי בשליטת כוחות הביטחון. "מי יורה בודדת? כוחותינו! מחבלים מרססים", הוא מסביר.
אך עם בואו למקום גילה שץ "זירה שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים. הציפיות שלי לשמוע חילופי אש עם חיילים או לראות תנועה כלשהי, מתבדות. למעשה, הזירה שקטה משום שכל מי שנמצא בה הרוג, ובצורה מאוד מדויקת. כדור בראש. זירה מאוד לא אופיינית. החייל בעמדת מאג – הרוג, נהג בוואן קטן על ההגה – הרוג. אני לא יודע כמה הרוגים כבר היו כשהגעתי, אני זוכר שמתחת לאחד הרכבים יצא אזרח מבוגר דובר רוסית שניסה להסביר לי משהו ללא הצלחה.
"סמג"ד 77, שהגיע דקות אחריי, פתח את דלתות הג'יפ כדי לפרוק אותו לכיוון מערב. אני חושב שאז ראיתי את החובש שלו יורד מהאוטו וחוטף כדור", הוא ממשיך ומשחזר את האירוע, שלמרבה הזוועה המשיך והתגלגל וטרם בא אל קיצו. כדור ועוד כדור, הרוג ועוד הרוג. כולם, כפי שיתברר בהמשך, מרובהו של מחבל מיומן אחד. "בשלב הזה הבנתי שהירי שאני שומע הוא לא כוחותינו. הרבה זמן לא הבינו מאיזה כיוון המחבל צולף. לפניי היה חייל הרוג. לא הייתי עם נשק ארוך, אז התכופפתי כדי לקחת את הגלילון שלו.
"ניסיתי לתפוס מחסה ולראות איך מטפלים באירוע, ואז חטפתי כדור. הרגשתי מין בעיטה בגוף. הבנתי שנפצעתי, ודיווחתי בקשר. מה שעוד הבנתי זה שכדאי מאוד שאזוז מהנקודה שבה הייתי, אחרת אין הרבה סיכוי שאצא מהמקום הזה חי. הצלחתי להגיע חזרה לאוטו. הנעתי את האוטו ועברתי את כל הטווח הארוך של המחסום. אני מבין שאני פצוע חזה ושהחמצון הולך לרדת, ושבמקרה הטוב יש לי כמה דקות קצרות של יכולת תפקוד. הבנתי שאני על זמן שאול.
"הזירה הייתה שונה מאוד ממה שהכרנו. הציפיות שלי לשמוע חילופי אש עם חיילים או לראות תנועה כלשהי, מתבדות. למעשה, הזירה שקטה משום שכל מי שנמצא בה הרוג"
"עברתי את המחסום עם הרכב לכיוון דרום ומולי הגיע אמבולנס טיפול נמרץ, זה שאני הזעקתי. בגלל שהוא היה ממוגן ירי כמה חיילים השתמשו בו בתור מחסה, כי אף אחד לא הבין מה קורה באירוע ומאיזה כיוון יורה המחבל. סימנתי לנהג שנפצעתי. הוא חשב שיש לי פגיעה קלה ושהוא נקרא לטפל בפצועים רציניים יותר, אבל עצר בכל זאת. יצאתי מהרכב, עברתי את הכביש, וכשהפרמדיק הוציא את המיטה כבר נפלתי עליה. ברגע הזה הם הבינו שיש לי פציעה רצינית. הסתובבנו ונסענו לכיוון ירושלים.
"הייתי לקוח מאוד קשה לאמבולנס. הכרתי את הצוות והם הכירו אותי. היה לי קושי נשימתי, כל נשימה הייתה מאמץ גדול עבורי, הרגשתי שאני נושם מהגב. כל זה לא מנע ממני לחלק עצות לצוות האמבולנס – תעשה לי נידל (נקז חזה), החמצון בדם לא טוב", הוא אומר ומחייך. "בשלב מסוים הפרמדיק אמר לי 'אביגדור, אנחנו מכירים, גם ככה כל האירוע הזה קשה, בינתיים אתה לא מת. אתה יכול להסתכל על המכשיר שבודק את החמצון בדם, בוא תראה שאתה לא מת'. וזה מה שעשיתי, השגחתי על עצמי שלא אמות.
"כשהגענו לבית החולים הדסה עין כרם, חיכו לי בחוץ כל החבר'ה של הטראומה. עד אז החזקתי מעמד בהכרה. אחרי שהכניסו חמישה נקזי חזה והמצב לא השתפר, הכניסו אותי לחדר ניתוח. בשלב הזה כבר הייתי מורדם, ובחדר ניתוח ניסו להבין למה הגוף לא מגיב לטיפול. גזרו שתי צלעות, ואז גילו שמעבר לזה שהכדור עבר דרך הריאות, הוא גם עשה קרע בקנה הנשימה. זו פציעת קרב ידועה ושכיחה, רק שעד המקרה שלי אף אחד לא יצא חי מפגיעה כזו. שלחו את אחת המרדימות לבדוק האם קיים תיעוד באיזשהו מקום על טיפול כלשהו. לא מצאו. למזלי הגעתי לבית חולים ישראלי, אז אלתרו. קנה הנשימה הוא סחוסי ולכן אי אפשר לתפור אותו. הרופאים חתכו חתיכות של שרירים ממקומות אחרים, וכך הצליחו לאחות אותו בצורה שמעולם לא נעשתה קודם".
למשפחה נאמר שאין טעם שכולם יישארו בבית החולים, וביקשו שיישאר רק נציג. "אם הוא יחיה עד הבוקר", העריכו הרופאים, "הוא הולך להיות תקופה ארוכה מורדם ומונשם, ולא יודעים איך יצא מזה". אז אמרו. למחרת בבוקר שץ התעורר. אחרי שלושה שבועות יצא מבית החולים. חודש וחצי לאחר מכן כבר חזר לעבוד.
אופיו החריג של האירוע גרם לשמועות שונות על זהותו של המחבל. נאמר למשל שהוא אומן באירלנד, או שבכלל היה זה שכיר חרב מצ'צ'ניה. לימים, כשנתפס כמעט במקרה, התברר שלא היה לוחם מהולל אלא רועה צאן מסילואד שמצא נשק ותחמושת ואימן את עצמו. "הוא היה מוסווה נכון ושכב מאוד נכון ולא זיהו איפה הוא, נשם נכון וירה נכון", אומר שץ. "היה לו נשק ארוך־קנה שהורג ופוגע גם ממרחק 700 מטר, והוא ירה ממרחק 70 מטר. הדבר היחיד שגרם לאירוע להסתיים היה תקלה בנשק, כדור שהתפוצץ בקנה. הוא השאיר את הנשק במקום והלך הביתה".
"היום הכול שונה"
האירוע הזה התרחש בדיוק באמצע הדרך של שץ בתור קב"ט המועצה. 12 שנה קודם לכן ניהל שץ את המחלקה הביטחונית, ועוד 13 שנה לאחריו. אני מנסה להבין איך לא נשרטים מעבודה כזו לאורך שנים רבות כל כך, רוויות באירועים ביטחוניים מורכבים. "חווינו כמה חוויות מאוד קשות, זה נכון. צריך להגיד שבעיקר היה לנו אחד את השני. מחקרים מראים שבסוף חיילים לא מסתערים 'למען המדינה', אלא למען החברים שלהם. הייתה לנו רוח יחידה מאוד חזקה ומיוחדת, שהצליחה להשאיר אותנו שפויים בזמנים הקשים האלה".
לדברי שץ, הוא לא נושא איתו טראומה. "כמובן שחוויה כזו, שבה המוות נוגע בך, זה לא משהו שעובר לידך. היום אנחנו יודעים לסמן איפה זה פגע בנו כמשפחה, אבל עוד כשהייתי בבית מפורק לגמרי אמרתי לרעייתי שאנחנו נעבור את זה ונהיה חזקים, ושאנחנו לא הולכים לחיות את כל החיים שלנו לאור האירוע הזה. זה משהו מאוד משמעותי שחווינו, אבל זה לא הולך להיות מרכז החיים שלנו. ובאמת הצלחנו לעשות את זה. אולי זו חוכמה קטנה לומר את הדברים האלה", הוא מוסיף, "כי אחרי הכול אני בחיים".
באמפיתיאטרון שמאחורי התחנה אני שואלת את שץ, שעוסק היום בייעוץ וניהול פרויקטים ביטחוניים, בעיקר סביב הכנה לאירועי חירום, האם פיגוע כזה יכול להתרחש היום. "תמיד יכול לקרות משהו כזה", הוא משיב, אך מדגיש שאין בסיס להשוואה בין אז להיום. "הכול שונה. זה סיפור אחר לגמרי, ברוך ה'. אני לא מדבר על כמה אירועים הגעתי אליהם או כמה פיגועים או פצועים היו אז וכמה יש היום. השפה הביטחונית היום אחרת לחלוטין. היום מתעסקים הרבה בבט"ש. הטכנולוגיה השתנתה, מרכיבי הביטחון של היישובים השתנו ונעשו מקצועיים יותר. בימי האינתיפאדה העבודה של המוקד הייתה מטורפת. היום אזרחים פוגשים את המוקד בעיקר בהודעות על פקקים ותאונות דרכים. אנחנו מדברים על צימרים וטיולי ג'יפים ואופניים, דברים שלא דמיינו אז – שמשפחות יגיעו לנפוש פה אצלנו. מספר התושבים במועצה הכפיל את עצמו פי 2.5. מכ־30 אלף לפני שני עשורים, ל־80 אלף כיום".
גם בטקס שיתקיים בשבוע הבא במקום, לציון 20 שנה לפיגוע, ושבו הוזמן שץ לדבר, הוא מתכוון לשים דגש על הפער בין איפה שהיינו אז, למקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו. "אני גר פה, ארבעה מילדיי גרים בישובים לידי, ואני מקווה שגם השניים האחרים יישארו פה", הוא אומר בחיוך רחב. "זה אומר שאנחנו בדרך הנכונה, לא?"
