"המדינות החברות מסכימות שבכל מקרה של התקפה חמושה נגד אחת או יותר מהן, באירופה ובצפון אמריקה, תיחשב התקפה כזו כהתקפה נגד כולן – ולכן כל אחת מהחברות תסייע לפי הנחוץ למדינה או למדינות שהותקפו, גם באמצעות שימוש בכוחות מזוינים".
המילים הללו בסעיף 5 באמנת נאט"ו, הן לב ליבו של הגוף הזה, שהוקם לפני 72 שנים. אלא שמאז שנת 1949, שבה הוקמה הברית הצפון־אטלנטית, הופעל הסעיף הזה פעם אחת בלבד: אחרי אירועי 11 בספטמבר 2001. 24 שעות אחרי פיגועי הטרור שגבו את חייהם של אלפים, הכריזה נאט"ו כי מכיוון שחברה אחת בארגון הותקפה, כולן יבואו לעזרתה. אלא שהסיוע של מדינות נאט"ו לארה"ב הגדולה היה מצומצם למדי, וכלל סיוע במבצעים למניעת פיגועי טרור נוספים. המציאות הזו הובילה רבים לתהות בעשורים האחרונים האם יש עדיין טעם בגוף הזה, ומדוע בכלל צריך אותו לאחר שהאימפריה הסובייטית קרסה.
כדי להבין את הסיבות להקמת נאט"ו, נשוב לימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר היה נראה שמכאן ואילך שלום ושלווה ישררו בעולם. זה לצד זה ישבו אז צ'רצ'יל, סטלין ורוזוולט (ולאחר מכן טרומן), ודנו בניצחונם על גרמניה הנאצית ועל האופן שבו ייראה השלום העולמי כעת. אבל די מהר החברים מהמערב נחלו אכזבה. "רוסיה הפרה את ההסכמות הבינלאומיות, ובתום המלחמה בלעה שמונה מדינות במזרח אירופה בלי לירות ירייה אחת", נאמר בסרטון ישן בשחור־לבן של נאט"ו, המסביר מה הוביל להקמת הברית הצפון־אטלנטית ב־24 באוגוסט 1949. "הם נשבעו לעמוד יחד נגד כל מתקפה", ממשיך הסרטון לספר על מדינות הברית.
זהות האויב הייתה אז ברורה למדי: בריה"מ של סטאלין. אימפריה אימתנית שהשתרעה מהרי אורל במזרח, ועד גבול מסך הברזל באוקראינה ופולין במערב. המטרה של 12 המדינות המייסדות הייתה להגן על ארצות החופש והדמוקרטיה במערב אירופה, מפני הרודנות הקומוניסטית שאיימה לבלוע ולהפיל ברשתה עוד ועוד מדינות.
כל זה השתנה ברגע אחד, בחצות של 25 בדצמבר 1991: הרגע שבו דגל הפטיש והמגל ירד מעל הקרמלין, והונף הדגל הלבן־כחול־אדום. בריה"מ סיימה את דרכה, ורוסיה החליפה אותה.
"אחרי נפילת בריה"מ, המדיניות של נאט"ו כלפי רוסיה הייתה מצד אחד תחרות, אבל היה גם מעין שיתוף פעולה", אומר לנו ג'יימי שה, מי ששימש בשלושים השנים האחרונות בכיר בנאט"ו, וכיום פרופסור לאסטרטגיה וביטחון ועמית בכיר במכון המחקר Friends of Europe. "הגישה הייתה שאי אפשר להסכים על הכול, אבל יש דברים מסוימים שאפשר לעשות יחד – לשתף פעולה במלחמה בטרור, במלחמה בטליבאן באפגניסטן ועוד. היחסים נקלעו מדי פעם לקשיים, אבל נשמרו בגבולות גזרה מסוימים".
לרשות ברית נאט"ו עומדים כיום בכל רגע נתון 40 אלף חיילים זמינים מ־30 מדינות. כל מדינה שולחת חיילים לשירות של שנה שלמה, והם מוכנים לפעול בכל רגע. זהו הכוח הבסיסי של הארגון, אבל אם מחשבים את כל כוחות הצבא במדינות השונות – המספר מגיע ל־3.5 מיליון חיילים. בכל פעם שמופעל אותו סעיף 5, אפשר עקרונית לגייס אותם. בשגרה, לנאט"ו ארבע קבוצות קרב רב־לאומיות המוצבות באסטוניה, לטביה, ליטא ופולין. מבחינת כוח האש יש לה 14,682 טנקים – מחציתם מארה"ב, וכוח אווירי משולב של יותר מ־3,500 מטוסי קרב.
חזרה למלחמה הקרה
מאזן הכוחות העדין וההליכה על החבל הדק נמשכו שלושים שנה, עד לרגע שבו פלשה רוסיה לאוקראינה. "שיתוף הפעולה שהיה קיים בשנים האחרונות ייעלם עכשיו, כנראה לזמן רב, ולצערי התחרות שהייתה בעבר בין שני הגושים הפכה גם לעימות", אומר שה. "זה נראה כמו חזרה למלחמה הקרה אבל יותר גרוע, כי הנשיא פוטין לא ממש מעוניין בדיאלוג עם המערב".
"האירוע הזה מחזיר את נאט"ו לאחור, לדברים הבסיסיים", אומר לי איאן לסר, סגן נשיא קרן מרשל הגרמנית של ארה"ב. בתקופת המלחמה הקרה, הוא מסביר, הממד הצבאי וההגנתי היה הנושא העיקרי בברית נאט"ו, אך בשנים האחרונות זלג הארגון לתחומים צדדיים ועסק פחות בהגנה על הגבולות. "אני מאמין שלמלחמה הזאת תהיה השפעה גדולה על נאט"ו בתקופה הקרובה. העולם של מדינות אירופה עבר טלטלה. בשנים האחרונות הן חיו במציאות מלאכותית. חוץ ממתקפות טרור לא היו אויבים או מלחמות ביבשת, ובטח שלא איומים קיומיים על מדינות. במשך שנים האירופים חיו בלי זה. כעת פוטין זעזע הכול".
בשנים האחרונות עסקו בנאט"ו בעיקר במלחמות הסייבר ובמאבק בטרור. ככה זה כשאין מדינה גדולה שצריך להילחם בה. אבל רבבות החיילים הרוסים שהקיפו את אוקראינה ובסוף פלשו אליה, גורמים למדינות אירופה לחשב מסלול מחדש. בימים האחרונים נשלחו מטעם המדינות החברות בנאט"ו חיילים וציוד למדינות הבלטיות ולמדינות נוספות, כדי להעביר מסר לרוסיה: אל תחשבו לרגע לערער את היציבות במקומות נוספים.
"נאט"ו עשתה עבודה מעולה בתקופה הקשה הזאת, הם פעלו מהר וגם בסולידריות", סבור ג'יימי שה. "הרי ב־2019 טען נשיא צרפת מקרון כי נאט"ו נמצאת במצב של 'מוות מוחי', מכיוון שארה"ב לא ממש משקיעה בה, ומשום שאין ממש דיאלוג בין וושינגטון לאירופה. זה אולי היה נכון בעבר, אבל לא היום. כעת יש שיתוף פעולה פורה. בכירים אמריקנים היו באירופה בתקופה האחרונה ללא הפסקה, והברית איתנה".
נאט"ו הוכיחה שאפשר לסמוך עליה ברגעים הקשים?
"נאט"ו עצמה לא שלחה נשק לאוקראינה, ובטח שלא חיילים, אבל חברות הארגון שלחו. המסר המרכזי שיצא מבריסל הוא שנאט"ו הוכיחה שהיא מאוד רצינית בנוגע להגנת אחת מחברותיה. כלומר, אם רוסיה תתקוף חברה בנאט"ו הארגון יבוא לעזרתה, והיא תמצא את עצמה במצב מלחמה עם 30 חברות. כשהמשבר הוא לא רק בין רוסיה לנאט"ו אלא בין רוסיה למערב, היא הפכה להיות מעין תחנה מרכזית לגיבוש אסטרטגיה מול רוסיה".
בעיני הרוסים הדברים נראים אחרת לגמרי. "בין 2000 ל־2003 פוטין ניסה להתקרב למערב ולנאט"ו, אבל ארה"ב טעתה ופירשה את הדברים כאילו רוסיה היא מדינת לוויין שלה, ושרוסיה תקבל כל מדיניות שנאט"ו תנקוט. זה כמובן לא היה נכון", אומר לנו רוסלן פוקהוב, מומחה במועצה הציבורית במשרד ההגנה של הפדרציה הרוסית, המייעצת לשר ההגנה. לא בכדי רוסלן מדבר על שנת 2003. שנה לאחר מכן, ב־2004, התרחבה נאט"ו למזרח והתבססה יותר ויותר בגבולותיה של רוסיה. בולגריה, אסטוניה, לטביה, ליטא, רומניה, סלובקיה וסלובניה – כולן הצטרפו אל נאט"ו בגל ההצטרפות הגדול ביותר מאז הקמתה של הברית. "ההצטרפות הגדולה של המדינות וההודעה שנאט"ו שוקלת לצרף את אוקראינה וגיאורגיה היו פצצת זמן בעבור פוטין. וכשהוא התריע על זה, התחיל נגדו תהליך דמוניזציה".
כלומר, המערב סימן את פוטין?
"הדימוי שנאט"ו מציגה ביחס לפוטין מתעלם מבעיות יסוד ביחסי רוסיה והמערב, שמעמיד פנים שהכול היה בסדר אלמלא תפקידו האישי של פוטין. זה גם מזין את האשליה המערבית שאפשר יהיה לפתור את הבעיות האלה ברגע שפוטין ירד מהדרך. ברור גם שהמטרה העיקרית של הסנקציות היא הדחתו של פוטין ושינוי המשטר במוסקבה".
פוקהוב אומר שלא משנה איזה מנהיג יבוא אחרי פוטין, היחסים בין רוסיה לנאט"ו ימשיכו להיות מתוחים, עד שיכירו בכך שלרוסיה יש מקום של כבוד קרוב לצלחת. "נורמליזציה בין רוסיה למערב ולארה"ב יכולה להתרחש רק כאשר ארה"ב תיתן לרוסיה מקום בסדר העולמי ותדאג לספק את האינטרסים הביטחוניים המרכזיים שלה, כנראה בתמורה לכך שרוסיה תוותר על כל טענה ל'תחום השפעה'. בינתיים זה לא קורה".
ג'יימי שה, בכיר בנאט"ו לשעבר: "אי אפשר לקבל מצב שלפוטין יש אזור השפעה נרחב, ומצד שני לדרוש שמדינות לא יצטרפו לנאט"ו ועוד לדחוק את הארגון לגבולותיו בשנות התשעים"
מרוץ חימוש
העובדה שנאט"ו נתפסת כעוגן המרכזי של הביטחון באירופה, מובילה לכך שלארגון עשויות להצטרף מדינות נוספות. איאן לסר מסביר ש"הפלישה לאוקראינה הראתה את הערך של נאט"ו גם למדינות החברות בה, וגם לאלה שאינן חברות ובכל זאת מרוויחות ממנה. היא הראתה שביטחון חזק ובריתות חזקות אכן משנות משהו".
אבל ייתכן שאוקראינה תיכבש רק מכיוון שרצתה להצטרף לנאט"ו.
"בסוף יכול להיות שאוקראינה שאינה חברה בנאט"ו תיכבש, ושום חייל מהארגון לא ידרוך בה ולא יילחם בשטחה. אבל זה ידגיש את מצבן השונה של חברות נאט"ו, כי הרי לנאט"ו אין מחויבות להגן על מי שאינן חברות בה. לעומת זאת מי שכן חבר בארגון, זוכה להגנה משמעותית. וכשאיש לא יודע מה הצעד הבא של פוטין, זה חשוב מאוד".
אסטוניה היא אחת מאותן חברות, והיא הצטרפה לנאט"ו בדיוק בגלל האיום הרוסי. בעבר היא הייתה מדינה קומוניסטית תחת בריה"מ, וב־17 השנים האחרונות זוכה אסטוניה למטריית ההגנה של אירופה וארה"ב. "אסטוניה למדה לקח כואב וטרגי ממלחמת העולם השנייה, כשהיא נותרה לבד ונכבשה בידי גרמניה הנאצית ורוסיה הסובייטית", אומר לי מרקו מיקלסון, יו"ר ועדת החוץ והביטחון בפרלמנט האסטוני. "הגישה שלנו היא 'לעולם לא לבד שוב'. זו הסיבה שלאסטוניה חשוב כל כך להיות חברה בנאט"ו".
גם גבריאלוס לנדסברגיס, שר החוץ של ליטא, שהצטרפה אף היא ב־2004, אמר לי בריאיון השבוע כי מבחינתו "אם לא היינו חברים בנאט"ו, היינו צריכים להתמודד עם רוסיה כמו גאורגיה ואוקראינה. לכן ההצטרפות לנאט"ו למעשה השיגה את מטרתה".
אחת המדינות שלא הצטרפו בשנים האחרונות לנאט"ו היא פינלנד, אף שמערכת היחסים בינה ובין רוסיה מתוחה מאוד עוד מהמאה ה־18. השבוע, בסקר שערכה הטלוויזיה הממלכתית הפינית, הצהירו לראשונה 53 אחוזים מאזרחי המדינה כי הם מעוניינים להצטרף לנאט"ו. רק 28 אחוז הביעו התנגדות. פינלנד היא מדינה שמרנית יחסית, והיחס לנאט"ו היה יציב בשלושים השנים האחרונות, מאז סיום המלחמה הקרה. כעת התמיכה בהצטרפות לנאט"ו זינקה פי שניים. מה נשתנה? עד היום הפינים העדיפו שלא להתחייב צבאית לנאט"ו, בין היתר כדי לא לעצבן את רוסיה. אבל אחרי שרוסיה פלשה לאוקראינה, הכול מתערער.
"עד עכשיו חשבו בפינלנד שהעובדה שהם אינם חברה בנאט"ו מסייעת ליציבות ולביטחון האזורי", אומר לי גורם בנאט"ו. "הם חשבו שכל שינוי באזורם עלול לגרום לרעידת אדמה, ושברגע שיצטרפו הדבר עלול לגרום לתוקפנות. עכשיו הפלישה הרוסית לאוקראינה ערערה את הביטחון הזה".
ג'יימי שה סבור כי "פינלנד וגם שוודיה הבהירו שאמנם הן לא רצות להצטרף לנאט"ו, אבל הן לא מוכנות לאפשר לפוטין לקבוע בעבורן אם להצטרף או לא. אי אפשר לקבל מצב שלפוטין יש אזור השפעה נרחב, ומצד שני לבוא ולדרוש שמדינות לא יצטרפו לנאט"ו, ולדחוק את הארגון לגבולותיו בשנות התשעים, לפני ההתעצמות בשנים האחרונות. לגיטימי שרוסיה תדבר על הצרכים הביטחוניים שלה, אבל לא בצורה הזאת. זה מזכיר לי את מה שהנרי קיסינג'ר אמר פעם: 'ביטחון מוחלט לרוסיה הסובייטית הוא חוסר ביטחון מוחלט לכל האחרים'".
ויש עוד דבר שהפלישה לאוקראינה גרמה. בתחילת השבוע שעבר עמד קנצלר גרמניה הטרי אולף שולץ מול הבונדסטאג, והכריז כי בשנים הקרובות תשקיע גרמניה 100 מיליארד דולר בחיזוק צבאה. לכאורה שום דבר בהודעה הזאת לא נשמע חריג, אך כשזה נאמר מפי ראש מדינה שבה התעצמות צבאית נחשבת טראומה לאומית, זה לא אירוע מובן מאליו. "גרמניה הייתה הפתעה גדולה מאוד במקרה הזה", אומר לסר. "היא גררה רגליים במשך שנים בנושא בגלל העבר הצבאי הבעייתי שלה, והיא כנראה לא תהיה האחרונה".
בתקופה הקרובה, מעריכים המומחים, עוד ועוד מדינות יודיעו על הרחבת ההשקעה בביטחון. טראמפ, שרק לפני כמה שנים התקוטט עם חברות נאט"ו על הוצאות הביטחון הנמוכות מדי שלהן, יכול כעת לחכך ידיים בהנאה.
"העובדה שרוסיה נמצאת בבלארוס ואולי אפילו תביא לשם נשק גרעיני, ושיש שליטה גדולה יותר של רוסיה בים השחור, משדרת למדינות נאט"ו וגם למדינות נוספות שאין להן ברירה אלא להתעצם צבאית", אומר ג'יימי שה.
גורמים ישראליים מעריכים שאולי זה יהיה היתרון היחיד של ישראל מהמשבר באוקראינה: הרצון של מדינות רבות להתחמש כדי להגן על עצמן, יוביל למסע רכש ביטחוני בישראל. זוהי אולי הנקודה המרכזית בנוגע לשאלה כיצד תשפיע הפלישה הרוסית על נאט"ו. כן, הארגון יגדל, מדינות נוספות יצטרפו אליו, הוא ישלח נשק וחיילים ויחזור לימי הזוהר שלו. אבל בסוף, אירועי אוקראינה מראים שההבטחות וההצהרות נשארות לפעמים על הנייר ולא ממש מרתיעות את התוקפים. ובמצב כזה, כל מדינה לנפשה.
עמיחי שטיין הוא כתב התחום המדיני בכאן חדשות, תאגיד השידור הישראלי
