אווירה קודרת שררה בחדר ישיבות הממשלה ב־8 בפברואר 1983. לכל המתכנסים היה ברור כי בתום סבב הדיונים הצפוי תשנה ממשלת בגין השנייה את פניה. הפסימיים העריכו שהטלטלה תביא לפירוק הממשלה.
ערב לפני כן הוגש לראש הממשלה דו"ח ""ועדת כַּהַן". דן מרידור, שהיה מזכיר הממשלה בימים הסוערים ההם, סיפר לי לקראת הכנת הכתבה ששר הביטחון אריאל שרון, בחששו שהממצאים יחרצו לשבט את גורלו הפוליטי, התקשר לבגין וניסה לדלות ממנו פרטים על מסקנות הוועדה והמלצותיה. אבל בגין כמו בגין, עקשן וממלכתי, סירב להפצרות שרון והסביר לו שהתחייב לא למסור כל מידע מהמסמך עד פרסומו הרשמי למחרת.
רק בשנת 2013, במלאת שלושים שנה להגשת הדו"ח, החליטו אנשי ארכיון המדינה בצעד נדיר לחשוף לעין הציבור את הפרוטוקולים המאפשרים לכל חוקר ולכל חובב היסטוריה בת זמננו להיות "זבוב על הקיר" בחדר הישיבות של הממשלה בשלושת ימי הדיונים המתוחים ב־8, ב־9 וב־10 בפברואר 1983.
ראש הממשלה פתח את הישיבה הראשונה כמה שעות אחרי שדו"ח ועדת החקירה הובא לידיעת הציבור הרחב, אך לא התערב כמעט בדיונים. "ההחלטה לאמץ את המלצותיה של ועדת החקירה בשלה במנחם בגין עוד לפני שהתכנסה הממשלה", מגלה מרידור ומצטט דברים ששמע מפי ראש הממשלה מיד אחרי שקרא את הדו"ח. "באופן פורמלי בסמכותנו לדחות את ההמלצות, כולן או מקצתן", אמר בגין למקורביו, "אבל מרגע שמסרנו לידי הוועדה את המנדט לחקור את התנהלות הממשלה, אין לנו כל שיקול דעת. ההגינות מחייבת אותנו לקבל את ההמלצות במלואן".
פחות מחמישה חודשים קודם לכן נראה שהמזל מתחיל להאיר פנים לממשלת ישראל. אחרי חודשים של התבוססות צה"ל בבוץ הלבנוני, כשברחבי הארץ גוברת הביקורת על מדיניות הממשלה, נבחר באשיר ג'ומאייל, מנהיג הפלג הנוצרי בלבנון, לנשיא ארץ הארזים. שר הביטחון אריאל שרון קיווה שהשבעתו של הפוליטיקאי הנמרץ והכריזמטי, בן בריתה של ישראל בלבנון, תביא לכינון הסכם שלום בין שתי המדינות, ולשיתוף פעולה ביניהן במאבק בארגוני הטרור הפלסטיניים. אלא שב־14 בספטמבר 1982, שלושה שבועות בלבד אחרי שנבחר לתפקיד, הוא נרצח בהתנקשות – ועם מותו התפוגגו התוכניות שממשלת ישראל הועידה לו. אנשי הפלנגות הנוצריות לא המתינו יותר מדי, ויומיים אחרי ההתנקשות נכנסו למחנות הפליטים סברה ושתילה בפרברי ביירות, ובמשך כ־36 שעות רצחו שם לפי הערכת צה"ל יותר מ־700 ילדים, נשים וגברים פלסטינים.
גל מחאה התפשט ברחבי הארץ. ב־25 בספטמבר, שבוע אחרי שהתוודע הציבור הישראלי לטבח, התקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל־אביב הפגנת ענק בהשתתפות יותר מ־150 אלף אזרחים. כמה ימים אחר כך נכנע בגין ללחץ והודיע על הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את "כל העובדות והגורמים הקשורים למעשי הזוועה שביצעו הכוחות הלבנוניים באוכלוסייה האזרחית במחנות הפליטים".
בתום חקירת מאות עדים קבעה הוועדה שאומנם אין למדינת ישראל או למי מטעמה אחריות ישירה למסע ההרג, אבל אחריות עקיפה של כמה מבכירי השלטון ומערכת הביטחון – יש ויש. הוועדה המליצה להעביר את שר הביטחון אריאל שרון מתפקידו כי "התעלם מהסכנה של מעשי נקם ושפיכות דמים מצד הפלנגות כלפי האוכלוסייה שבמחנות הפליטים"; גם הרמטכ"ל רפאל איתן ספג ביקורת קשה, אך הוא ממילא עמד לסיים את כהונתו בתוך שבועות ספורים, ולכן החליטו חברי הוועדה לא להמליץ על פיטוריו; הוועדה מתחה ביקורת על ראש הממשלה מנחם בגין, שר החוץ יצחק שמיר וראש המוסד נחום אדמוני, בעיקר כי לא חזו מראש שהנוצרים יבקשו לנקום את רצח מנהיגם. היא גם המליצה להקפיא לשלוש שנים את קידומו של הקצין הבכיר תת־אלוף עמוס ירון (שאגב, בימים אלה הוציא לאור אוטוביוגרפיה ובה הוא מוחה בתוקף על אותה החלטה).
ככל שנמשכו הדיונים על מסקנות ועדת כהן, כך צפו מערכות היחסים העכורות שנוצרו בתוך הממשלה, בעיקר בין שר הביטחון ובין כמה מעמיתיו. "על כל הממשלה להתפטר", הציע השר מרדכי בן־פורת בתחילת הישיבה. השר יוסף בורג התנגד: "דבר שלא ידעתי, איני יכול להיות אחראי לו".
יום הדיונים האחרון היה הדרמטי מכולם. לפרקים נדמה שתמליל כינוס הממשלה השלישי, שהתקיים בשעות אחר הצהריים של יום חמישי 10 בפברואר 1983, נכתב כתסריט למחזה עלילתי.
השחקן הראשי במחזה, שר הביטחון אריאל שרון, לא הספיק להגיע לפתיחת הישיבה בגלל הפגנה סוערת מול ביתו. הדיון נפתח במונולוגים נרגשים שנשאו קציני צה"ל שהוזכרו בדו"ח. "המערכת שאני עומד בראשה פגועה", אמר ראש אמ"ן אלוף יהושע שגיא, שוועדת כהן המליצה לפטרו. סגן ראש הממשלה דוד לוי הזהיר שהממשלה עלולה להיחלש וליפול אם לא ייושמו המלצות הוועדה, ושכתוצאה מכך יופקרו יהודה ושומרון.
באיחור של שעה וחצי התייצב בחדר אריאל שרון, זועם ופגוע. "אחרי שעיינתי בדו"ח, הגעתי למסקנות חמורות ביחס לכמה חלקים שלו, שבשום אופן איני מוכן לקבלם, ואני מציע שהממשלה תדחה אותם", אמר, והזהיר שאם הממשלה תקבל את הדו"ח "יבואו חורשי רעתנו" ויטענו כי מדינת ישראל סייעה לפלנגות בביצוע רצח עם, לא פחות.
בשלב זה החלו כמה מהשרים להתנצח עם שר הביטחון. בעיצומו של הוויכוח נכנס לחדר הישיבות תת־אלוף עזריאל נבו, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, ודיווח על אירוע שהתרחש במרחק עשרות מטרים בלבד משם: "היה מטען או נזרק רימון בין המפגינים של שלום עכשיו שעמדו ליד בנק ישראל. יש פצוע אחד או שניים. עדיין לא ידוע המספר המדויק… המשטרה סורקת את השטח אם יש בו משהו נוסף".
השרים לא קלטו את גודל האירוע. אחרי שיצא המזכיר הצבאי מהחדר, המשיך שר הפנים יוסף בורג לשאת דברים כשאינו מודע לכך שבנו אברום נפצע קל בפיצוץ. שרון טען שבורג משמיץ אותו בתקשורת, בורג דחה את ההאשמות – ואז חזר המזכיר הצבאי עזריאל נבו אל החדר ובישר כי בתקרית הרימון נהרג אחד מאנשי שלום עכשיו (אמיל גרינצווייג). "ישנו הרוג, יהודי הרוג", נדהם בגין והפטיר לעבר חבריו: "איך מניחים שזה קרה? מחנה אחד זרק על השני?… האם ממשיכים בדיון?"
אחרי התלבטות קצרה החליטו שרי הממשלה להמשיך. שרון, שהבין עוד בראשית הישיבה לאן הרוח נושבת, הודיע בסגנון הסרקסטי האופייני לו כי אין בדעתו להתפטר: "אל תדרשו ממני להתנדב להתאבד. אתם יכולים לערוף את ראשי במו ידיכם. מה שעומד לקרות לי לא עומד לקרות לכם. אתם תמשיכו ליהנות מהבורקס גם מחר בבוקר, מאלה מהתרד או מאלה מהגבינה".
ד"ר גיל ליטמן הוא עיתונאי והיסטוריון. הכתבה מובאת בשיתוף פעולה עם מרכז מורשת מנחם בגין
