שעות ספורות לפני, נתניהו היה נינוח לחלוטין. עוד מעט יגיע אחד הרגעים המכריעים ביותר בחייו האישיים, הפוליטיים, הלאומיים והבינלאומיים. אבל, ביום שלישי אחר הצהריים, ראש הממשלה ורעייתו ישבו שלווים בכורסאות המטוס שהחזיר אותם מהמסע הקצרצר לקפריסין, מאפשרים לנו העיתונאים וליתר הנוסעים לחלוף בנחת על פניהם בדרך החוצה לטרמינל. גם אצל הצוות הקרוב – ראש הסגל יואב הורוביץ, המזכיר הצבאי אליעזר טולדנו ושאר הדוברים והעוזרים – לא זוהו סימני לחץ. החיוך התמידי של היועץ לביטחון לאומי מאיר בן־שבת נותר במקומו.
ולא שהשבוע הזה לא היה משוגע. לוח הזמנים של נתניהו השתנה באותן יממות בקצב מסחרר. ועידת הפסגה בקפריסין תוכננה מזמן אבל פתאום במוצאי שבת הזמין אותו נשיא רוסיה ולדימיר פוטין למוסקבה. כבר סוכם שיטוס מקפריסין לרוסיה אך אז נפטרה אימו של נשיא קפריסין, ניקוס אנסטסיאדיס, ושוב זז לוח הפגישות. אחרי עוד כמה שעות הודיע טראמפ כי ביום שלישי בערב יפרסם את החלטתו בעניין הסכם הגרעין. נתניהו החליט – ובצדק – לשוב מקפריסין לישראל כדי לעקוב מהארץ אחרי ההכרעה האסטרטגית שלה השלכות אדירות לטווח המיידי, הקצר, הבינוני והארוך.
מרוב שינויים ועדכונים התברר שהמטוס שהזמינו – נתפס. כן, מדינתנו בת ה־70, שכבר קנתה מטוס, עדיין חוכרת בעבור מנהיגיה את אלה של 'אל על'. ככה ישראל, גונבת את הארכיון האיראני אבל מגישה לראש ממשלתה מיקרופון חורק כדי לספר עליו, מניעה את הקהילה הבינלאומית נגד אבל תופסת טרמפים כדי להגיע לבירה זרה. כי לבסוף, נתניהו יצא למוסקבה בחמש בבוקר למחרת במטוס מנהלים קטן.
לשניים משלושת משתתפיה, הפסגה בניקוסיה הייתה תקועה אפוא כמו עצם בגרון. הקפריסאי קבר את אמו לאחר שהסתיים האירוע. לראש הממשלה שלנו היו צרות דחופות יותר. רק לראש הממשלה היווני, אלכסנדר ציפראס, המשווע לכל סוג של אופק כלכלי, הפסגה התאימה. אבל הוא, בחוסר טקט משווע, טרח להדגיש שארצו מתנגדת לפרישה מהסכם הגרעין. מי שאל אותך בכלל?
נתניהו שוחח בניקוסיה עם כל מנהיג בנפרד ואחר כך ישבו שלושתם ביחד. הנושא המרכזי היה ייצוא הגז הישראלי לאירופה. אחרי הרבה שנים של דיבורים וויכוחים, לאן וכיצד לייצא את הגז, נראה שיש הכרעה. על פי הצעה של שר האנרגיה יובל שטייניץ, שבתחילה הייתה נראית חסרת היתכנות, יונח צינור תת־ימי, הארוך ביותר בעולם, מישראל דרך קפריסין ויוון לאיטליה, ומשם לאירופה כולה. התוכנית אומצה על ידי כל הצדדים והתברגה לצמרת סדרי העדיפויות של האיחוד האירופי, שכבר משקיע בפרויקט עשרות מיליוני אירו. "שימו לב מה קרה כאן. פעם נהגו לומר שישראל היא מדינה בעלת תלות אנרגטית באחרים. כעת, אנחנו נכנסים להיות אלה שמספקים גז לאירופה, במקום הבארות המידלדלות בים הצפוני. זהו שינוי גיאו־אסטרטגי", אמר שטייניץ בתדרוך לעיתונאים. ראש הממשלה, החמיא לו.
ישבנו באולם קטן בשדה התעופה של לרנקה. העיתונאים על כורסאות נמוכות, נתניהו, כמו מדריך בתנועה, על כיסא קשיח וגבוה, והשרים קרא, אקוניס ושטייניץ, משתלבים. "זה חיזוק אמיתי לישראל. על כל שקל אחד של מכירות 60 אגורות ייכנסו לקופת המדינה", בישר. "66 אגורות", תיקן אותו שטייניץ. "אתם יודעים למה 66?", שלף מיד נתניהו. הנוכחים, כולל שטייניץ, תלו בו מבטים שואלים. "66 על שם שישינסקי", השיב לקול צחוקם של הנוכחים. עלותו נאמדת ב־25 מיליארד שקלים ובשבע שנות עבודה. "בעומק שני קילומטרים בים, איש לא יוכל לפגע בצינור הזה", אמר שטייניץ ונתניהו שוב שיבח אותו על היוזמה ועל קידום הפרויקט.
החיבוק הערבי מתרחב
מפה לשם, התפתח כרגיל ויכוח עם חלק מהעיתונאים, בנוגע לשאלה האם ייתכן בום כלכלי ללא הסכם עם הפלסטינים. העובדות אמנם ברורות אבל אחת הנוכחות הזכירה ששנות אוסלו הביאו עמן הרבה השקעות זרות. "אני לא שולל שהייתה התעניינות בכלכלה הישראלית בשנות אוסלו", השיב נתניהו, "אבל היא הייתה שונה. ראשית, ההיקף כיום גדול מאוד. שנית, כיום המדינות פועלות לפי האינטרסים שלהן ומחפשות בריתות לפי האינטרסים שלהן. זה לא מותנה ברצון טוב, בתקווה או במשאלת לב. אז דיברו על מיזמי שלום כאלה ואחרים, אבל לא יצא מזה כלום. הם לא באו. היום, אנחנו לא מדברים על דברים בעלמא, אלא על אינטרסים מעשיים, בלתי תלויים. אנחנו הופכים את ישראל למעצמה אזורית ובתחומים מסוימים, כמו הסייבר, גם למעצמה עולמית. אני מצטער שאין התקדמות במישור המדיני אבל הסכם עם הפלסטינים בסך הכל יאפשר לנו להחצין יחסים קיימים ממילא עם העולם הערבי", אמר נתניהו.
וזה אכן, אחד התוצרים הנלווים של התפנית ההיסטורית שהתחוללה באותו ערב. חוץ מאשר כל הסופרלטיבים האחרים שנשפכו השבוע בצדק על ראשו של נתניהו, פרישת טראמפ מהסכם הגרעין סיפקה הצצה למה שבדרך כלל קורה מתחת לשולחן בין ישראל למדינות ערב. מגבלות צנזורה לא מאפשרות לגלות עד כמה נרחב המאבק הישראלי־ערבי באיראן. אבל שימו לב לטקסט הבא: "הנסיגה האמריקנית מהסכם הגרעין עם איראן היא אינטרס מרכזי של האזור. למרבה הצער, המשטר האיראני ניצל את ההסכם כדי לקדם מטרות הרס ומימון נוסף לאסלאמים קיצוניים. מאז שהוסרו הסנקציות, כתוצאה מההסכם, המשטר האיראני קיבל מיליארדי דולרים אך פגע בעמו שלו יותר מאשר אי־פעם, עם מצב כלכלי הולך ומחמיר, מתוך בחירה לממן טרור ולערער את המצב באזור".
על ההודעה הלוחמנית הזו לא חתום שגריר ישראל בארה"ב רון דרמר – האיש שגם לו מניית יסוד בהחלטת טראמפ – אלא מקבילו הסעודי בוושינגטון, הנסיך חאלד בן סלמאן. כמה שעות אחר כך אמר מזכ"ל הליגה הערבית, אחמד אבו אל־רייט, כי "ישנה עמדה ערבית חריפה נגד דרכי הפעולה של איראן במרחב הערבי, ולא רק במישור הגרעיני". זהו אפוא העולם החדש. אמריקה, ישראל והעולם הערבי מכאן. איראן, אירופה ושחקנים נוספים משם.
אולי כל זה קורה מטעמי 'אויב אויבי הוא ידידי', אבל החומה בין ישראל לשכנותיה הערביות, כולל אלה שאין להן קשר דיפלומטי עם ישראל, נשברה. ומשנשברה, לא תיבנה מחדש. בזכות הרשתות החברתיות, והפעילות הענפה של מערך ההסברה הישראלי, הערבים לומדים להכיר אותנו כפי שאנו, ולא כפי ששליטי ערב סיפרו להם כל השנים. אז השלום עדיין לא כאן, אבל גם המלחמה כבר איננה. אפילו אם המהלך של טראמפ לא ישיג את מטרתו המלאה, ולא יחזיר את איראן לדילמת 'פצצה או הישרדות', המיצוב המחודש של המפה האזורית הוא הישג העומד בפני עצמו, גם לנתניהו, גם לישראל, גם לטראמפ.
דרוש מסר רוסי
בחזרה לשבוע של נתניהו. הלילה שבין שלישי לרביעי, היה בעבורו רווי באירועים ודליל בשינה. אחרי שבירך את דונלד טראמפ על החלטתו התעדכן במצב הביטחוני, כשבאותה שעה צה"ל קרא לתושבי הגולן לפתוח מקלטים. בהנחה שנכונים הפרסומים שלפיהם באותן שעות תקפה ישראל את מערך הטילים שאיראן עמדה לשגר על ראשינו, ברור שהפעולה נעשתה רק באישור שלו. וכבר בחמש וחצי בבוקר היה באוויר בדרך למוסקבה, להשתתף במצעד הניצחון על הנאצים (אגב, מדוע אצלנו אין מצעד כזה? הרי צאצאי וטרנים מכל הארצות חיים בארץ בהמוניהם).
התמונות מהמצעד היו בעלות ערך היסטורי ואסטרטגי כאחד. מנהיג מדינת היהודים, שרק אמש ניווט את נשיא ארה"ב לנקוט צעד בעל השלכות גלובליות, סוקר עם נשיא רוסיה מצעד צבאי המציין את הבסת משמידי העם היהודי. כל חלק במשפט הזה בלתי נתפס בפני עצמו, על אחת כמה וכמה כל החלקים ביחד.
אחר הצהריים נועד עם פוטין. הרבה מפגשים ושיחות היו עם פוטין בשנים האחרונות. לפני הפגישה הגדיר אותה נתניהו כ"אחת מהחשובות ביותר". אחרי שהסתיימה, סיכם אותה בהצהרה שהייתה בגדר כתב חידה. "הצגתי את התפיסה שלנו בנושאים שכוללים את ארכיון הגרעין הסודי של איראן, וכמובן את הנושאים של המתיחות הנוכחית. הצגתי את החובה של ישראל, ואת הזכות של ישראל להגן על עצמה מפני התוקפנות מאיראן משטחה של סוריה נגד מדינת ישראל. האיראנים מצהירים שבכוונתם לתקוף אותנו, הם מנסים להעביר לשם כוחות ונשק קטלני במטרה מפורשת לתקוף את מדינת ישראל כחלק מהאסטרטגיה שלהם להשמיד את מדינת ישראל. אמרתי לנשיא פוטין שזו זכותה של כל מדינה, ודאי זכותה של ישראל, לנקוט בצעדים הדרושים כדי להגן על עצמה מפני התוקפנות הזאת. הדברים האלה מאוד חשובים לביטחון ישראל בכל עת ובייחוד בעת הזו".
נתניהו לא יכול היה לומר זאת, אך מאחורי המילים העמומות הסתתר מסר חריף בהרבה. אם כל הפגישות והשיחות עם פוטין עד כה נועדו לשמר את חופש הפעולה של צה"ל בסוריה, מטרת הפגישה השבוע הייתה למנוע מלחמה. החיכוך בין ישראל לאיראן וכוחותיה הגיע לרמה כזו שסכנת ההתלקחות הפכה להיות מוחשית לחלוטין. פוטין, כידוע, אינו טיפוס חלבי במיוחד, אבל מלחמות שאינן פוגעות בו מן הסתם גם לא מפריעות לו.
אלא שלמלחמה ישראלית־איראנית בסוריה עשוי בהחלט להיות אפקט נלווה שיפגע בראש ובראשונה בבבת עינו בשאר אסד. פוטין הרי השקיע חיילים, זמן וכסף בייצוב שלטון אסד. כך גם איראן. ישראל, אם תסיר מגבלות שלקחה על עצמה, יכולה בטעות או במכוון לשמוט בקלות את ההישג האיראני־רוסי. בתרחיש חמור יותר, היא עלולה להתנגש עם כוחות רוסיים, דבר ששום צד לא מעוניין בו. מאידך גיסא, רק מסר רוסי ברור ונחוש לאיראנים לחדול מההתגרויות בישראל יכול לעצור את תופי המלחמה.
אחרי שהוא שומע את נתניהו, פוטין לא נוהג לומר כיצד ינהג. בישראל למדו מזמן לחכות לסימנים בשטח כדי לדעת אם הפגישות עם המנהיג הרוסי השיגו את תכליתן וכך יהיה גם הפעם נתניהו מצדו מסיים את השבוע הזה עם תזוזה אסטרטגית שאנו רק בתחילתה. ארה"ב מקציבה לשאר העולם 100 יום להתרגל להחזרת העיצומים השיניוניים, לפיהם מי שיסחר עם איראן, לא יוכל להיות בקשר כלכלי עם ארה"ב – עוד הצעה שנשמעה בחדריהם של שרי הקבינט הישראלי לפני חודשים ארוכים. בסוף הדרך, אם הכול יתנהל כשורה, איראן תחזור לדילמה של שרידות או גרעין. האירופים ייאלצו ליישר קו.
אשר לנתניהו, אחרי השגשוג הכלכלי, הפריחה המדינית, הזנקת ישראל במדדים הבינלאומיים והעלאת השגרירויות לירושלים, הוא זוקף לזוכתו הישג פנומנלי. טראמפ אימץ את עמדתו, מלא מלא. משימוש בטרמינולוגיה של הגדרת איראן כ"משטר רצחני", ועד ההישענות על ארכיון הגרעין הגנוב כהוכחה לכך שיסודו של הסכם הגרעין בשקר, טביעות האצבע של נתניהו – הן במלל של הנשיא, הן במעשה עצמו – זעקו מכל שורה. עם כזה רקורד, באמת קשה לראות מה מבקריו משמאל כבר יוכלו לטעון נגדו.
שלא יובן לא נכון, ההכרעה הייתה של הנשיא ורק שלו. יועצו לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, גילה בריאיון ל'פוקס' כי את ההחלטה לפרוש קיבל טראמפ רק זמן קצר לפני שנשא את דבריו. אבל ברור שלנתניהו היה חלק בהובלת הנשיא לשם. בסוף, הנשיא האמריקני דחה את הפצרות כל המנהיגים האחרים של העולם, ואימץ את עמדת נתניהו. מכל כיוון שלא מסתכלים על כך, זו תוצאה מדהימה. הג'יהאד בן שלוש השנים של נתניהו ודרמר למחיקת הסכם הגרעין מעל פני האדמה, נחל הצלחה מלאה. נתניהו אמנם מדגיש שלא מדובר בעניין אישי, ואכן צריך להתרכז בלאומי ולא בפרסונלי. אבל בסוף, לפחות שיופיע ברשומות ההיסטוריות. ביבי ניצח, אובמה הפסיד.
