בשנים האחרונות נשאלו לא מעט קצינים בכירים בצה"ל מדוע הצבא מאפשר לכנופיות הבדואים בדרום להמשיך ולהשתולל כאשר הצבא עצמו הוא הנפגע העיקרי מחוסר הסדר הזה. אין סוף דיווחים על גניבות נשק ונזקים לרכוש. מילואימניקים שמגיעים לשבוע אימונים בצאלים, יוצאים מהבסיס לחנייה ומגלים שבמקרה הטוב שמשת רכבם שבורה ובמקרה הרע הרכב לא שמיש כלל.
אין זה נגמר כאן, ציוד אישי נעלם ליד מחנות אימונים ועוד לא הגענו לחלק בו הצבא מצא עצמו מתמודד עם גניבות אמצעי לחימה במספרים חסרי תקדים. צריך לומר כי מאד נוח לצה"ל להעביר את הברדק הזה לטיפול המשטרה. לצבא אין את הכלים להתמודד עם כנופיות פליליות, אך כשזה מתחיל לפגוע בביטחון המדינה ולסכן חיי אדם נחצה קו נקודת האל חזור.
אלו שחשבו בתחילת הדרך, לאחר הגניבה הגדולה מנשקייה בדרום, כי הסיפור יגמר בכמה סרטונים מביכים ברשתות החברתיות, לא העריך נכון את התופעה. הפשעים נמשכו גם לאירוע מביך במיוחד כאשר גנב רכב פרץ לאחד הבסיסים המוגנים ביותר של חיל האוויר בדרום. במשך לילה שלם הצבא חיפש את הגנב שהצליח להתחמק ולהביך את כולם.
גם בצפון התרחש אירוע חמור מאוד של גניבת ענק מנשקייה. באירוע זה נגנבו לא פחות מעשרות אלפים של כדורים וחומר נפץ, שימצאו דרכם למשפחות פשע ואולי אף לארגוני טרור שצמאים לתוצרת הצבאית. התופעה ממשיכה גם לפגיעה פיזית בחיילים, מספר חיילים הותקפו במהלך פעילות ניווטים ונשקם נחטף, שוב על רקע פלילי.
בנוסף, חשוב לציין כי גם לאסון שפקד את חטיבת הקומנדו עם מותם של שני המפקדים בסיירת אגוז, יש חלק גדול בחוסר המשילות של הצבא והמדינה בנושא. הרי כל האירוע הטראגי הזה התחיל בגלל גנבי אמצעי לחימה והסתיים בטעות אנוש מתגלגלת.
המרחק בין איבוד שליטה לשליטה הוא כחוט הסערה. גם כשהמערכת מסדרת את המספרים ומספרת לעצמה סיפור אחר מהמציאות, היא יודעת בפנים שהבעיה רחוקה מפתרון.
קצין בצה"ל טוען כי העובדה שקצינים מתחלפים כל שנתיים שלוש מעצימה את התופעה, כי כך הבעיה פשוט עוברת מאחד לשני. וצה"ל הגדול והחזק ממשיך ליפול בפח של עצמו כשהוא בטוח שתופעות שוליות ייעלמו מעצמן אך הן לא. כך קרה כשבפיקוד הדרום זלזלו בבלונים עם סמרטוטי נפט קשורים בקצה, ובמקום להילחם בתופעת טרור הבלונים והעפיפונים, הם התגאו בהריגת עשרות עזתים על הגדר. המתגאים היו בטוחים שאם הם הורגים 64 מחבלים על הגדר ביום אחד, יסלחו להם על כך שנשרפו דונמים של שדות חקלאיים בעוטף.
"נראה לך שאני אשגר טיל לעבר ילדים שמפרחים בלונים", אמר לי אז מפקד פיקוד הדרום אייל זמיר שתמלל את מדיניות הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט. "כן", עניתי, "אם לא תירה איך תעלים את התופעה? איך תעניש את הצד השני? איך תשמור על הרתעה?". הוא גיחך בזלזול וההמשך ידוע.
נראה כי לאור התנהלות הצבא במקרים דומים בעבר, המרחק להחזרת ההרתעה מול הבדואים עוד גדול מאוד. עם זאת, בסוף השבוע חשפנו כאן את מבצע "ירוק בוער", מבצע להשמדת חממות לגידול סמים בנגב. גם האירוע הזה הוא פלילי לחלוטין אבל הפך לצרה של צה"ל. שטחי אש לא יכולים להפוך לחממות סמים שמוגנות על ידי הצבא. הצבא נחוש להילחם בתופעה. הדרך להעלים אותה עוד רחוקה אבל העובדה שיש מישהו שקם בבוקר ובונה נוהל קרב למבצע כזה מעידה שמישהו הבין שם שגם תופעות שוליות מצריכות מענה רציני.
