בעולם דיכוטומי של אויבים ואוהדים קשה להכיל מורכבות. קשה למשל להבין איך למייסד גוף כמו "הסיירת הירוקה", שנאבקת בבנייה בלתי חוקית ובפלישה לקרקעות על ידי בדואים בנגב, יכולים להיות קשרים חמים עם מנהיגים בחברה הבדואית. אבל מי שהגיע השבוע לבית משפחת גלילי במדרשת בן־גוריון, יכול היה לפגוש שם לא מעט תושבים בדואים מהנגב שבאו לנחם את בני המשפחה על פטירתו של אבי המשפחה אלון, מנהל הסיירת הירוקה במשך 14 שנה.
באופן סמלי הובא גלילי למנוחות בט"ו בשבט. איש ידיעת הארץ, שהיה בקי גדול בעצים, נטמן בנגב בראש השנה לאילנות. אלון גלילי היה אחד מילדיו הראשונים של קיבוץ דן בצפון, שהוריו נמנו עם מקימיו. הוא נולד בשנת 1938 במחנה מעבר שקדם לקיבוץ, שנוסד שנה לאחר מכן. כבר כילד התוודע לכפרים הערביים השכנים ובמיוחד לתושבי כפר הבניאס, ולמד את שפתם, מנהגיהם ואורח חייהם. בגיל עשר החליף מיוזמתו את שם משפחתו מקונסקובולסקי לגלילי, והוריו הלכו בעקבותיו. לאחר מלחמת העצמאות עברה משפחתו לקיבוץ עין־השופט שברמות־מנשה. גלילי שירת בצנחנים, ולאחר שירותו חזר לקיבוץ והיה נהג משאית. בשנת 1963 הצטרף לרשות שמורות הטבע, עבר עם משפחתו לאילת והקים את שמורת החי בר ביטבתה. בהמשך נדד צפונה לטבעון, היה מנהל תחום הגנת חיות הבר בצפון הארץ, ובין השאר העביר צבאים לרמת הגולן. בשנת 1970 התמנה למנהל מחוז הדרום וצפון סיני של הרט"ג, והמשפחה עברה לגור במדרשת בן־גוריון.
הקמת הסיירת הירוקה הייתה המפעל המשמעותי בחייו של גלילי ובמשך יותר מעשור מילאה את עולמו, כך אמר השבוע בנו רועי בהספידו את אביו. בשנת 1976 הטיל עליו אברהם יפה, מנכ"ל רשות שמורות הטבע, להקים את הגוף שנועד לפקח ולאכוף על שמירת שטחי המדינה הפתוחים. המניע העיקרי להקמת הסיירת היה כניסה מואצת של בדואים מסיני וירדן לנגב, שהביאה לפגיעה בקרקעות ולהשתלטות עליהן.
הסיירת החלה את דרכה עם צוות של חמישה פקחים ומספר זעום של רכבי שטח. היא פעלה להסדרת מרעה ביערות, לאיתור בנייה בלתי חוקית בשטחים פתוחים, מניעת כרייה בלתי חוקית, טיפול בהשגות גבול בשטחי אש ועוד. גלילי דאג שעובדי הסיירת יעברו קורס שיטור מקוצר ויקבלו סמכויות שיטור חלקיות, שיאפשרו להם לעצור ולגרש פולשים לקרקעות.
גלילי, שנהג להסתובב במכנסיים קצרים, הקפיד לבקר את הבדואים במכנסיים ארוכים מתוך כבוד לתרבות שלהם
במשך 14 שנים כיהן גלילי כראש הסיירת הירוקה. כשסיים את תפקידו בשנת 1990, היו בסיירת 32 עובדים. בדו"ח מסכם שכתב עם סיום תפקידו הוא מנה 1,100 תיקים שניהלה הסיירת בבתי המשפט; היא הפסידה רק באחד מהם, בגלל היעדרותו של עד מרכזי שהיה בחו"ל.
בריאיון לעקיבא ביגמן באתר "מידה" בשנת 2013 נשאל גלילי על יחסיו עם הבדואים, וסיפר שבנה איתם מערכת קבועה של הידברות. אחת לחודש הזמינה הסיירת את השייח'ים הבדואים למשרדי משרד הפנים במחוז דרום, כדי למסור להם דין וחשבון על פעולות הסיירת. "הייתי אומר להם החודש פינינו חמש משפחות של השייח' הזה, שתי משפחות לזה וארבע משפחות לזה, ותפסנו כמה דברים… ובחודש הבא אנחנו הולכים לפנות שלושים משפחות מכאן, 12 משפחות מכאן, כאן רועי צאן מתוך שטח אש, וכן הלאה". בסוף הישיבה היו יושבים אנשי הסיירת, משרד הפנים ומנהל מקרקעי ישראל עם המנהיגים הבדואים כדי לבנות איתם תוכנית עבודה לקראת הפינוי הצפוי. "הם הבינו שאני רציני ושעדיף לשתף פעולה", הסביר גלילי. "הרי בסופו של דבר זה גם לטובתם".
סעיד אבו־סיאם, תושב רהט, שהיה בעבר ראש ענף בדואים במשרד החקלאות, מספר סיפור שמלמד לא מעט על אופי יחסיו של גלילי עם המגזר הבדואי. בשנת 1985 פנתה אל אבו־סיאם משפחה בדואית מכובדת שהייתה בסכסוך דמים עם משפחה בדואית אחרת, וביקשה לעבור למספר שנים מהנגב למרכז הארץ. אבו־סיאם נפגש עם גלילי וביקש את עזרתו. "זה היה בניגוד לפעולה העיקרית של הסיירת באותן שנים, שפינתה בדואים מהמרכז לנגב", מציין אבו־סיאם. גלילי איתר עבור המשפחה מקום בסמוך לעיר לוד, דאג לקליטתם של ילדי המשפחה בבית ספר בלוד, ולשטח מרעה עבור העדר המשפחתי שמנה 1,500 כבשים. הוא גם דאג לאבטח את מעברם למרכז באמצעות ארבעה ג'יפים.
לאחר חמש שנים נערכה סולחה בין שתי המשפחות הבדואיות, וגלילי ביקש שהמשפחה תשוב לנגב. "הלכתי אליהם עם אלון, ישבנו אצלם לארוחת צהריים, ואלון אמר להם: ג'מעה, נגמר הסיפור. עשיתם שלום, ואתם צריכים לחזור". גלילי ואבו־סיאם איתרו עבור המשפחה שטח בסמוך לעיר רהט, והמשפחה מתגוררת שם עד היום. "עד היום הם לא שוכחים לאלון את הסיפור הזה, והשבוע הם הגיעו להלוויה שלו", מספר אבו־סיאם. "זה סיפור שמראה את הפנים של אלון, שלצד אכיפת החוק בצורה מקצועית היה רואה את האנשים ומתחשב". אבו־סיאם מספר שגלילי, שנהג להסתובב במכנסיים קצרים, הקפיד לבקר את הבדואים רק במכנסיים ארוכים מתוך כבוד לתרבות שלהם.
יעקב שמול, שכנו של גלילי במדרשת בן־גוריון, שניהל גם הוא את מחוז דרום של רט"ג, מציין שגלילי לא מצא סתירה בין אכיפה נוקשה של החוק לגילוי יחס אנושי כלפי הבדואים. "אלון תמיד כאב את העוול שנגרם לבדואים כתוצאה מחוסר הטיפול של המדינה בהם, ולא מעט בדואים הכירו לו תודה על פעולותיו". שמול מספר שגלילי, יחד עם שותפים במשרד החקלאות, דאגו לפעילות יזומה של רעיית עדרים בדואים באביב ובקיץ בשטחים של קק"ל, שנועדה להנמיך צמחייה, למנוע שריפות ולטייב את האדמה. "בנפש שלו גלילי היה קיבוצניק מהזן של ארץ ישראל השלמה", אומר שמול.
עם סיום תפקידו בסיירת הירוקה שב גלילי לעבוד ברט"ג כמנהל פרויקטים מיוחדים. לאחר פרישתו לגמלאות בשנות התשעים החל לעבוד כמורה דרך, ובמשך שנים רבות טייל ברחבי הארץ ולמד את נופיה, מנהגיה וגם את הסיפורים הקשורים באתרי האוכלוסייה הערבית והבדואית. את הסיפורים שליקט הוא קיבץ בספר "ארץ אהבתי" שיצא לאור לפני כחמש שנים. על כריכת הספר הגדיר גלילי את עצמו כ"אוהב הארץ וחי בה מדן ועד אילת".
