שעת ערב מוקדמת ביום שני, 14 בדצמבר 1981: זה עתה סיים ראש הממשלה מנחם בגין את נאומו שבו הציג את הצעת החוק להחלת החוק הישראלי ברמת הגולן ולסיפוחה המלא למדינת ישראל, וביקש מהכנסת לאשר את ההצעה בשלוש קריאות עוד באותו היום. שרים וחברי כנסת – רבים מהם עדיין המומים מההפתעה ששלף והניח על שולחן הכנסת אך שעות ספורות קודם לכן – ניגשו לבגין כדי לברכו. אבל עיניהם של המוני הסקרנים שנאספו ביציע האורחים התמקדו באישה אחת שקמה ממקומה במליאה והתקרבה לראש הממשלה. הייתה זו ח"כ גאולה כהן, יריבתו הגדולה של מנחם בגין מימין מאז הסכים לסגת מכל סיני ולעקור את היישובים שם. היא לחצה את ידו, והוא בספונטניות נשק לה על לחיה. זו הייתה מחוות ההתפייסות הראשונה ביניהם. "ניגשתי אליו כי הוא היה בכיסא גלגלים, ואמרתי לו: אני רוצה ללחוץ את ידך ולברך אותך על חוק הגולן", סיפרה לעיתונאים. "הוא התבדח ואמר לארליך (שר האוצר) שעמד בסמוך: רק בשביל זה, זה היה כדאי".
הצעת החוק אושרה ברוב גדול בקריאה ראשונה והועברה שתי קומות למטה, לחדר ועדת החוץ והביטחון, להכנה להצבעה בקריאה שנייה ושלישית. בגין ניצל את ההפוגה בדיוני המליאה ונכנס למזנון הח"כים. בעודו מובל בכיסא גלגלים לאחד השולחנות, כשהוא מלווה בשובל של עיתונאים ועסקנים, זיהה ראש הממשלה באחת מפינות המזנון את חברי סיעת אגודת ישראל יושבים וסועדים את ליבם. הוא התקרב אליהם ולפתע, ללא הקדמות ונוכח כל באי המזנון, קרא לעברם בכעס: "אתם שופכים את דמי! הייתה לכם עוד ממשלה ששמרה על השבת כמו הממשלה הזו? זה כואב לי מאוד. אל תעשו לי את הבושה הזו שלא להצביע עבור החוק!"
חברי הכנסת החרדים, מופתעים מעוצמת התוכחה, החשו. עילת הגערה הייתה ברורה להם: דווקא הם, חברי אגודת ישראל, שותפיו הנאמנים לקואליציה, החליטו קודם לכן לא להשתתף בהצבעה על החוק. אחרי שנודעה להם בצהרי היום יוזמתו מרחיקת הלכת של ראש הממשלה, הם פנו לרב שך ושאלו אותו כיצד לנהוג. הרב בן ה־87, שנחשב ליונה מדינית, הורה לחברי הכנסת החרדים לא לתמוך בחוק רמת הגולן, אך מפאת כבודו של ראש הממשלה גם לא להתנגד לו. "הולכים לריב עם כל העולם על דבר שטות, סתם להתגרות באומות העולם", צוטט המנהיג החרדי באחד העיתונים.
בדיעבד התברר כי הערכתו של הרב הקשיש לגבי הזעם שפרץ ברחבי תבל אחרי שהחוק אושר הייתה מדויקת למדי. רמז לכך קיבל ראש הממשלה עצמו כבר במהלך שלבי החקיקה הראשונים. בעוד הדיון במליאה נמשך, נמסר לידי בגין פתק ובו טקסט קצר בכתב יד: "סיפוח הגולן סותר את החלטת האו"ם 242, המהווה בסיס להסכמי קמפ דיוויד". על הפתק היה חתום אחד מראשי המשלחת האמריקנית לשיחות האוטונומיה. בגין קרא את המילים וללא כחל ושרק הפטיר ביידיש לכיוון שכניו לשולחן הממשלה: "האט ער געזאגט…", "אז הוא אמר…".
בינתיים אישרה ועדת החוץ והביטחון את הצעת החוק והחזירה אותה להשלמת החקיקה במליאת הכנסת. בשלב הזה קיבל הדיון אופי משפטי־מדיני. שני דוברים הובילו אותו: מצד אחד כוכב היום, ראש הממשלה בגין, ומנגד איש האופוזיציה, ח"כ פרופ' אמנון רובינשטיין. "מבחינה מדינית", אמר בגין, "אני מכריז ליד כל חברי הממשלה שיושבים פה… (אם) נשיא סוריה יגיד שהוא מוכן לנהל משא ומתן עם ישראל על חוזה שלום, בו ברגע ייפתח משא ומתן… ושום דבר לא יעמוד בפנינו".
בספרו הנודע "המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל" כתב פרופ' רובינשטיין שנים אחר כך שבהכרזתו קבע בגין ש"חוק רמת הגולן אינו מונע ניהול משא ומתן להחזרת השטח לסוריה".
ההצבעה הסופית התקיימה שש שעות אחרי שהליך חקיקת הבזק החל. מעט אחרי 23:00 בלילה הכריז יו"ר הכנסת כי הכנסת אישרה את החוק. אחרי קיזוז המקוזזים וניכוי חברי הכנסת ששהו בחו"ל ואלה שבחרו לא להשתתף בהצבעה (בהם כל אנשי סיעת אגודת ישראל), הוכרזו התוצאות: 63 תמכו (כולל שמונה מאנשי המערך, מפלגת האופוזיציה הראשית), 21 התנגדו. איש לא נמנע.
האמריקנים לא המתינו זמן רב. יום אחרי שהחילה הכנסת את החוק והמשפט של מדינת ישראל על רמת הגולן התפרסמה תגובתו הרשמית של הממשל, חריגה בחריפותה: "הנשיא רייגן ועוזריו הבכירים מביעים תדהמה, דאגה ורוגז על צעדיה של ממשלת ישראל", נכתב בהודעה. אבל לא רק כעס גדול הציף את נשיא ארה"ב בעקבות מעשה הסיפוח, אלא גם – אולי בעיקר – תחושת עלבון צורב: "הנשיא נזעם ומאוכזב אישית, בצורה עמוקה, על שראש הממשלה לא טרח להתייעץ מראש עם ארה"ב", נכתב בהמשך. גם התגובות המעשיות לא איחרו לבוא: ארה"ב הודיעה על הקפאת מזכר ההבנה האסטרטגי שנחתם בין שתי המדינות ברוב טקס והדר בוושינגטון, אך כמה שבועות לפני כן. ביקורו המתוכנן של מפקד הצי האמריקני בארץ התבטל. משרד ההגנה הודיע שהוא מעכב משלוח מטוסי אף־16 לישראל. הממשל הדגיש שארה"ב אינה מכירה בהחלת הריבונות הישראלית בגולן, ואף עודד את מועצת הביטחון להציג לישראל אולטימטום שלפיו עליה לבטל את סיפוח הגולן בתוך שבועיים.
אבל אם מישהו בסביבת רייגן עוד השתעשע בתקווה שכעת יפעל ראש ממשלת ישראל לפייס את האמריקנים, הוא נוכח עד מהרה לדעת כי טעות קשה בידו. לא זו בלבד שמנחם בגין לא ניסה להנמיך את גובה הלהבות, אלא שהוא אף החליט להוסיף שמן למדורה.
ימים ספורים אחרי שהכנסת אישרה את חוק הגולן, זימן בגין למעונו ברחביה את שגריר ארה"ב בישראל סמואל לואיס, והשמיע באוזניו את נאום "האם אנחנו רפובליקת בננות" המפורסם, המכונה גם "נאום הווסאלים". אבל בגין לא הסתפק בדברי נזיפה. האמריקנים הודיעו על השעיית מזכר ההבנה עם ישראל? הנה הוא ילך צעד אחד קדימה ויצהיר – לא פחות ולא יותר – על ביטולו החד־צדדי של המזכר: "אתם מנסים לעשות את ישראל בת ערובה למזכר ההבנה?", שאל רטורית את לואיס, ומיד השיב: "את הודעתכם על השעיית הדיון במזכר ההבנה אני רואה כביטולו!"
ותודה לאסד
חוק הגולן נותר על כנו עד ימינו. במבט לאחור אפשר לקבוע שאירועי השבוע רב־התהפוכות ההוא בשלהי דצמבר 1981 היטיבו עם מדינת ישראל. בטווח הקצר היחסים בין מדינת ישראל לארה"ב הידרדרו, אבל הזמן עשה את שלו, הביקורת שככה, והיחסים הדיפלומטיים חזרו למסלולם.
עם זאת, כפי שנאמר בחלק הראשון של הכתבה הזו, שפורסם פה לפני שבועיים, מנחם בגין לא ראה בגולן חלק מארץ ישראל. החלטתו ליזום את הסיפוח נבעה משיקולים מדיניים, אסטרטגיים, פוליטיים ואישיים. לא אידיאולוגיה הניעה אותו, אלא שיקולי תועלת. אבל הליכתו של בשאר אל־אסד בדרכי אביו, התבססותם העקבית של אויבי ישראל סמוך כל־כך לגבולה הצפוני ועשרות שנים של שקט יחסי בגזרה, קיבעו בתודעה הציבורית את ההכרה שהגולן הוא נכס אסטרטגי שערכו לא יסולא בפז – בדיוק כפי שטען מנחם בגין ב־14 בדצמבר 1981.
ד"ר גיל ליטמן הוא היסטוריון ואיש תקשורת. הכתבה מבוססת על עבודת מחקר לתואר שני שהגיש לאוניברסיטת חיפה. היא הופקה בשיתוף פעולה עם מרכז מורשת מנחם בגין
