כמעט חמש שנים לאחר שנקבעה נבחרת הדירקטורים הקודמת, הודיעה השבוע רשות החברות הממשלתיות על פתיחת הליך לאיתור מועמדים לכהונה כדירקטורים מקצועיים בחברות הללו. בנבחרת הדירקטורים החדשה מתוכננים להיכלל כ־1,100 חברים, ומהם יבחרו השרים כ־350 דירקטורים למושבי מועצות המנהלים שצפויים להתפנות בשנה הקרובה בחברות הממשלתיות.
מדינת ישראל מחזיקה, בבעלות חלקית או מלאה, בעשרות חברות ממשלתיות. חלקן גדולות ורבות עוצמה, וחלקן בעלות משמעות אסטרטגית או ניהולית. ביניהן נמצאות למשל התעשייה האווירית, חברת החשמל, נתיבי ישראל, מקורות והחברה למתנ"סים. היקף הנכסים של כלל החברות הממשלתיות בישראל עומד על 222 מיליארד שקלים, גובה הכנסותיהן – 75 מיליארד שקלים בשנה, והרווח התפעולי שלהן – 6 מיליארד שקלים בשנה.
כבעלת השליטה בחברות, ממשלת ישראל ממנה חברי דירקטוריון ובחלק מהמקרים גם את יו"ר הדירקטוריון. בשנת 2013 החליט שר האוצר יאיר לפיד, שהיה אחראי על רשות החברות, להקים את "נבחרת הדירקטורים". הכוונה הייתה ליצור מאגר מועמדים גדול ששרי הממשלה יוכלו לבחור ממנו דירקטורים, במקום שהשר האחראי על החברה יחפש אחר מועמד – בדרך כלל מסביבתו ומבין מקורביו.
לאחר הקמת נבחרת הדירקטורים נשמעו טענות על כך שרבים מבין חבריה נמנו עם מקורביו של אורי יוגב, מנהל רשות החברות הממשלתיות באותם ימים. גם היום נבחרת הדירקטורים מגיעה על פי רוב לכותרות בהקשרים שליליים, כששרים עוקפים אותה וממנים מקורבים. ברשות החברות מספרים שאלה יוצאים מהכלל שאינם מעידים על הכלל, ושרוב המינויים נעשים מבין אנשי הנבחרת. למעשה, ברבים מהמינויים השר פונה לרשות החברות בבקשה שימליצו לו על דירקטורים מתאימים. ברשות מכינים רשימת מועמדים המתאימה לחברה המדוברת, עם פירוט לגבי כל אחד מהם, ולאחר כמה ריאיונות השר ממנה דירקטור שמעולם לא הכיר בעבר.
נוסף לכך, גורמים ברשות החברות מדגישים שאחת המטרות העיקריות בגיבוש הנבחרת הנוכחית היא להגיע למגוון רחב ככל האפשר של פונים, במטרה שהנבחרת תייצג בסופו של דבר את כלל חלקי האוכלוסייה, הן מבחינה מגזרית והן מבחינה גיאוגרפית. לשם כך הושק אתר אינטרנט ייעודי, שבתוך ימים ספורים זכה לאלפי כניסות, וברשות מספרים שמאות אנשים החלו כבר בתהליך המיון. בסופו של דבר תורכב הנבחרת מ־50 אחוז נשים ו־50 אחוז גברים, ומהם 10 אחוזים יגיעו מ"אוכלוסיות גיוון", ובהן החברה הערבית, החברה החרדית, עולים חדשים, יוצאי אתיופיה ובעלי מוגבלויות.
הכניסה לנבחרת נעשית באמצעות התמיינות דרך אחד משמונת הפרופילים שגיבשו ברשות החברות, בהתאם לצורכי החברות הממשלתיות. ישנם פרופילים כלליים – ניהולי־עסקי, ניהולי־ציבורי, פיננסי ומשפטי – ולצידם פרופילים של מומחים בתחומי הטכנולוגיה, הביטחון והתשתיות. בנבחרת הנוכחית נוסף פרופיל שמיני, שלא היה בנבחרות קודמות, והוא הפרופיל החברתי, שמיועד למי שצברו את התמחותם בשירות הציבורי.
"הציבור לא מבין עד כמה תחום החברות הממשלתיות הוא קריטי", אומרת ד"ר רות קבסה־אברמזון, מומחית למנהל ציבורי. "השירות הציבורי הוא 'הצבא האזרחי' של המדינה, והוא בונה אותה בכל ההיבטים. לכן קריטי שבדירקטוריונים הללו ישבו אנשים שהוכשרו למשימתם ושמתייחסים לתפקיד בשיא הרצינות".
ד"ר קבסה־אברמזון רואה בחיוב את פתיחת הנבחרת לדירקטורים חדשים. "כשרוצים לקבל החלטות טובות צריך שיהיו סביב השולחן אנשים ממגוון תחומים, כי כל תחום מביא עומק והבנה מזווית אחרת. לכן נכון שבחברה ממשלתית ישבו אנשים מעולמות ידע רבים, שיוכלו לתרום מהידע והניסיון שלהם להובלת החברה. זו הרי מטרתם של הדירקטורים – לפקח ולתרום מהידע שלהם להתפתחות החברות הללו".
מה לגבי גיוון הקהלים שהדירקטורים מגיעים מהם?
"אומנם חשוב להבין את ההשלכות של העולמות שהדירקטורים באים מהם על ההחלטות, אבל אני חייבת לציין שגיוון, גם מבחינת מגדר וגם מבחינת זהות, הוא לא התנאי הבלעדי בכל מה שקשור לחברות הממשלתיות. מה שבאמת חשוב הוא שייבחרו אנשים ראויים. אם ייעשה מאמץ אפשר יהיה למצוא אנשים ראויים בכל מגזר, אבל החשיבות הראשונה היא שהם יהיו ראויים.
"חרה לי בזמנו שהיה מי שאמר שגם עובדת ניקיון יכולה להיות דירקטורית, וגם פועל יכול לשמש דירקטור. האמירה הזו נועדה לשרת את הטענה שאין צורך בהכשרה מקצועית מתאימה לתפקיד. מבלי לזלזל בכבודו של אף אחד, כדי להיות דירקטור צריך ידע והבנה בעולמות התוכן הרלוונטיים. בהחלט סביר שנבחר ציבור יבחר נציגים על בסיס כימיה ואמון, אבל זה צריך להיעשות מתוך מבחר של אנשים מקצועיים, ולכן חשוב שתהיה נבחרת".
כפי שד"ר קבסה־אברמזון רומזת, בעבר היו מי שביקרו את נבחרת הדירקטורים בטענה שהיא מגבילה את נבחרי הציבור בהחלטותיהם. אולם מתברר כי גם בימין רואים את המהלך בחיוב, בסך הכול. "אף שאני בתפיסתי בעד לתת לשרים את הכוח והאפשרות לבחור מי ייצג את המדינה בחברות, אני חושב שנבחרת הדירקטורים בכללה היא דבר נכון ככלל", אומר ד"ר אייל צור, חוקר עמית בפורום קהלת.
ד"ר צור כתב נייר עמדה מפורט על מינוי דירקטורים בחברות ממשלתיות בישראל, ובו הוא סוקר את ההיסטוריה של הנושא ומעלה הצעות לשיפור. לדבריו, נייר העמדה מוכר בקרב אנשי רשות החברות, וחלק מהמלצותיו אף יושמו. "בסופו של דבר כל האזרחים הם בעלי המניות של החברות הממשלתיות, והמאגר מאפשר לכל מי שעומד בדרישות החוק ובנהלים להוכיח שיש לו הכישורים להיות דירקטור ולתת שירות טוב לציבור".
עם זאת, ד"ר צור מצביע גם על בעיה במהלך הנוכחי. "הדבר הנכון הוא שתתקבל החלטת ממשלה בנושא, ושהממשלה תחליט מהם הדגשים החשובים לה בדירקטורים ומהם הפרופילים שהיא רוצה שיהיו במאגר כזה. לצערי, כמו בממשלות קודמות, גם הפעם ההחלטה על פתיחת הנבחרת התקבלה רק על ידי שר האוצר, בלי התוויית מדיניות מסודרת".
מה בכלל הסיכוי של אדם מהיישוב, שלא מקורב לשר כזה או אחר, להתמנות לדירקטור?
"צריך להבין שישראל היא עדיין מדינה קטנה יחסית שהמעגלים החברתיים בה לא מאוד גדולים, ולכן זה לא מופרך שחלק מהשרים יכירו חלק מהנפשות הפועלות. אי אפשר להימנע לחלוטין מהיכרויות אישיות, וזה לא בהכרח דבר פסול. במקביל, הבחירה של רשות החברות ליצור מאגר גדול של יותר מ־1,000 איש נועדה להתמודד עם הבעיה הזו.
"נכון שבעבר גילו שגם לנבחרת הדירקטורים התקבלו לא מעט מקורבים למנהלי רשות החברות, אבל אני מאמין לאנשי הרשות שהם פועלים כעת לפתוח את השורות, במיוחד אחרי דו"ח מבקר המדינה מ־2017 שעסק בנושא. להערכתי, כיום, מי שיש לו הכישורים הנכונים, הסיכוי שלו להיכנס לנבחרת הוא לא מבוטל.
"אומנם גם כניסה לנבחרת לא מבטיחה שיבחרו בך לדירקטוריון בפועל, אבל אני חושב שגם מי שרק ייכנס למאגר וייבחר בעוד שנה או שנתיים, או אפילו לא ייבחר כלל, יגלה שזה צעד כדאִי מאוד. כשמופיע בקורות החיים שלך שאתה חבר בנבחרת הדירקטורים, זה יכול להועיל גם בערוצים מקצועיים אחרים".
