מספרים על מרצה ישראלי שהגיע ללמד באוניברסיטה בארה"ב, ובישר לתלמידיו שההרצאות שיעביר יתקיימו בימי השבוע הזוגיים. רק לאחר שהסטודנטים תלו בו מבטים תמהים, הוא הבין שבעצם באנגלית כלל אין "ימים זוגיים", שכן ימות השבוע אינם ממוספרים כמו בעברית, אלא נושאים שמות עצמאיים (מובא בספר "לשון רבים – העברית כשפת תרבות" מאת יותם בנזימן).
שמות ימי השבוע באנגלית נקראים על פי כוכבי הלכת ששויכו אליהם בעבר (Sunday הוא יום השמש, Monday הוא יום הירח), או על פי שמות אלילים שונים במיתולוגיה הנורדית (יום רביעי, wednsday, הוא על שם האליל אודין, למשל). לפיכך, הימים שני, רביעי ושישי אינם נתפסים כימים זוגיים, ובפרט כששבוע העבודה מתחיל ביום שני ולא ביום ראשון (ברוסית, מקור השם של יום שלישי הוא "שֵׁני").
בָּעברית – רק השבת זכתה לשם של ממש, וכל שאר הימים נקראים על פי מספרם הסידורי, מראשון ועד שישי. מעניין להיווכח שבתקופת תחיית העברית היו שהציעו שאף אנו נקרא לימים בשמות של ממש – וכשם שאנו נוהגים כיום בשמות החודשים. במקרא, בדרך כלל החודשים נקראים על פי מספריהם, מהחודש הראשון ועד החודש השנים עשר, מלבד יוצאים מהכלל כמו אזכורים של החודש בול, החודש זיו וכדומה – אך בלשון חכמים החודשים כבר נקראים בשמות, מתשרי ועד אלול, וכך הוא עד ימינו אנו.
היום יום כליליום
הסופר והמחנך זאב יעבץ, שחידש מילים בסיסיות כמו שמות הצבעים "כתום" ו"כחול", הציע במאמר שפרסם בשנת תרס"ד (1904) לקרוא לימות השבוע בשמות הבאים: ליום ראשון ייקרא חולית, לשני רקועית, לשלישי גנונית, ולימים הבאים – נהורית, רחושית, ערובית ושבת. הוא בחר בשמות אלו בעקבות המסופר בתרגום הארמי למגילת אסתר, על שבע הנערות שניתנו לאסתר בהיותה בבית המלך אחשוורוש.
על פי המסופר, שמותיהן היו חוליתא, רקועיתא, גנוניתא, נהוריתא, רחושיתא, חורפיתא ורגועיתא. יום ראשון נקרא חוליתא בהיותו ראשון מימי החול, רקועיתא על שם בריאת הרקיע ביום שני, גנוניתא בשל בריאת הצמחים והגינות ביום השלישי, נהוריתא על שם המאורות שנבראו ביום רביעי, רחושיתא בשל החיות הרוחשות שנבראו ביום החמישי, חורפיתא מלשון הקדמה לקראת השבת (חר"ף בארמית הוא לשון הקדמה, כמו בביטוי "בימי חרפי"), והשבת נקראת רגועיתא מלשון מנוחה ומרגוע.
הצעות אחרות ביקשו לקרוא לימי השבוע בעברית על פי כוכבי הלכת, כמקובל בשפות אירופה. כך הציע למשל פרופ' יוסף קלוזנר בשנת תרפ"ט: ליום ראשון ייקרא שִׁמְשׁוֹם (יום השמש), ליום שני ירחוֹם (יום הירח), ובהמשך – מאדימום, כוכבום (על שם כוכב חמה), צִדקום ונגהום (על שם נוגה). הצעה אחרת העלה קדיש יהודה סילמן: חוליום, שַׁמיום או זִיויום (על שם בריאת השמים), טוֹביום (יום שלישי שהוכפל בו "כי טוב"), אוֹרְיום (בשל בריאת המאורות), חַיּוֹם (חמישי, בשל בריאת החי), אישיום או כְּלִיליום (שישי, על פי בריאת האיש, כליל הבריאה) – ורק השבת תמשיך להיקרא שבת.
בפועל, הצעות ייחודיות אלו נותרו ספונות בין דפי כתבי העת, ודוברי העברית שמרו אמונים לדרך הקדומה, הסופרת את הימים משבת לשבת, מראשון בשבת ועד שישי בשבת.
