בתחילת המאה ה־19 נודע לרופא ממסצ'וסטס, בנג'מין וטרהאוס, שרופא אנגלי הזריק לאנשים את נגיף אבעבועות הפרות וטען שהדבר מגן עליהם מפני האבעבועות השחורות, הקטלניות יותר. וטרהאוס החליט לקחת את בנו בן החמש, להזריק לו את נגיף אבעבועות הפרות, ואז לחשוף אותו לחולי אבעבועות שחורות כדי לבדוק אם יש אמת בשמועה.
בימים ההם לא היה זה חריג שמדענים ורופאים השתמשו בילדיהם בניסויים. בנו של וטרהאוס אכן לא חלה באבעבועות השחורות, ושרד את הניסוי. הרופא חיסן לפיכך את בני משפחתו האחרים, ואז החליט לחשוב בגדול. הוא חזר על הניסוי – הפעם עם 19 ילדים. הוא הזריק להם אבעבועות פרות ושלח אותם לנודלס איילנד, בית חולים מבודד לאבעבועות שחורות מול חופי בוסטון. עשרים יום לאחר מכן, אף אחד מהם לא הפגין תסמיני אבעבועות שחורות.
וטרהאוס פרסם את התוצאות בתוך כמה שבועות, והפך לתומך חיסונים נלהב. הוא קידם את השימוש בהם בכל רמות הממשל – מוועדת הבריאות של בוסטון ועד לבית הלבן – ודרש מערכת מאורגנת לחסן את הציבור. הוא אפילו שלח את החיסון לנשיא תומס ג'פרסון.
חמושים בתוצאות הניסויים של וטרהאוס, לצד כמה ניסויים שנערכו על ידי רופאים מקומיים אחרים, בית המחוקקים של מסצ'וסטס פעל במהירות. בשנת 1809 הוא העביר חוק המעניק לוועדות הבריאות המקומיות סמכות לדרוש התחסנות – צו ההתחסנות הראשון בהיסטוריה האמריקנית.
החוק היה אד־הוק בראשיתו: אלנה קוניס, היסטוריונית רפואית מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, מספרת שרוב אוכלוסיית המדינה עוד הייתה כפרית, והצו נאכף ברובו באמצעות קנסות או הסגרים בכל פעם שהתעוררו התפרצויות. ובכל זאת, גם בהיעדר אכיפה מסודרת, בשנה שעבר הצו מיהרו אנשים ברחבי המדינה להתחסן. בעיתון אחד נכתב ב־1809: "הוא לא מותיר אחריו שום פגם, אלא ברכה – אחת הגדולות ביותר שאי פעם הוענקה לאנושות – ביטחון מושלם מפני הדבקה עתידית באבעבועות השחורות".
דיווחים מבוסטון ומערים סמוכות תיארו לעתים קרובות את החיסון נגד אבעבועות שחורות במונחים יראי כבוד. המילה "ברכה" מופיעה שוב ושוב במאמרים. עיתונאי אחד בבוסטון גאזט מנה את החיסון נגד אבעבועות שחורות בין ההמצאות הגדולות בהיסטוריה, והשווה את חשיבותו החברתית לאלו של אבק השרפה, המצפן והדפוס.
החיסון עצמו, ובהמשך גם חובת ההתחסנות, נתקלו בהתנגדות מסוימת. חלק מהמקומיים החשיבו את החיסון "מטעה ומפוקפק", לפי המאמר מ־1809. היו שהיססו: מתחסנים מוקדמים הסתכנו בתופעות לוואי חמורות יותר מאלו הנוכחיות, כולל צלקות סביב מקום ההזרקה, והתנהלות בלתי סניטרית עם מחטים גרמה לכך שאנשים עלולים להידבק במחלות אחרות, כמו טטנוס. אולם התועלת גברה על הסיכון בעיני רבים מתושבי מסצ'וסטס, שחיו כל חייהם תחת צל האיום המתמיד של אבעבועות שחורות.
"נראה שהחיסון לא עורר התנגדות נרחבת בימים ההם", אומר ג'יימס קולגרוב, פרופסור למדעים סוציו־רפואיים באוניברסיטת קולומביה ומחבר הספר "עיר המגפה: פוליטיקת בריאות הציבור בניו־יורק". "אנשים חששו מאבעבועות שחורות, והתנסותם של אחרים בחיסון הרגיעה אותם. כשהתפרצויות תקפו את אזור מגוריהם, אנשים היו יכולים לראות שחברי קהילתם שחוסנו לא חלו".
המכשול הגדול ביותר לא היה שאנשים סירבו לקבל את הזריקה, אלא שלרבים לא הייתה גישה אליה. ההליך דרש לעיתים קרובות תשלום קטן, וכמה מתושבי בוסטון העניים יותר לא יכלו להרשות לעצמם להתחסן. בוסטון החלה להציע חיסונים בחינם למי שלא יכלו להרשות לעצמם לשלם כבר בעשור הראשון של המאה ה־19.
צווים כמו החוק שעבר ב־1809 לא היו נדירים, אומר לורנס גוסטין, פרופסור לחוק הבריאות הבינלאומי באוניברסיטת ג'ורג'טאון. "במהפכה האמריקנית, ג'ורג' וושינגטון הורה לחסן את כל חיילי צבא המורדים. מחלת האבעבועות השחורות הייתה הבעיה השלטת בבריאות הציבור, והצווים לא היו זרים לארה"ב".
מ־1827, כל ילדי בוסטון נדרשו להציג הוכחה לחיסון נגד אבעבועות שחורות כדי ללמוד בבית הספר. מסצ'וסטס חוקקה חובת התחסנות בשנות החמישים, ומדינות אחרות הלכו בעקבותיה. עד סוף המאה ה־19, 13 מדינות חייבו חיסון לתלמידי בית ספר, ול־11 מדינות היו צווי חיסון למבוגרים.
האתגר הגדול ביותר לצו החיסונים של מסצ'וסטס יגיע כמעט מאה שנה לאחר החקיקה הראשונית, בתיק שיתגלגל עד לערכאה הגבוהה ביותר. תושב מסצ'וסטס הנינג ג'ייקובסון סירב לקבל מנת דחף של חיסון האבעבועות השחורות בשנת 1902, בטענה שחווה תופעות לוואי קשות בזריקה הראשונה שקיבל כמה שנים לפני כן. לאחר שנקנס בחמישה דולרים (שווי ערך לכ־153 דולר היום) על סירובו להיענות, מתנגדי חיסונים מקומיים קידמו את המקרה שלו, ובסופו של דבר נשאו אותו עד לבית המשפט העליון.
בהצבעה של שבעה נגד שניים אישר בית המשפט העליון את הצו ואת זכותה של המדינה לקנוס אזרחים שלא צייתו, אם כי גם קבע שאין לחסן אנשים בכוח. "החירות שמבטיחה החוקה האמריקנית לכל אדם בתחום השיפוט שלה אינה כוללת זכות מוחלטת לכל אדם להיות, בכל עת ובכל נסיבות, חופשי לחלוטין ממגבלה", כתב השופט ג'ון מרשל הרלאן בדעת הרוב. עם זאת, הצו המחייב שנחקק כמעט 100 שנים קודם לכן אושר כחוקתי.
יותר ממאה שנים לאחר הפסיקה ההיא, אמריקה שוב מתחבטת בצווי התחסנות ובמידת החוקתיות שלהם. בחודש שעבר הודיע הנשיא ג'ו ביידן שמראשית 2022, חלק מעובדי הבריאות והעובדים בחברות פרטיות שלפחות מאה אנשים עובדים בהן יידרשו להתחסן נגד קורונה (עם פטורים לחברות שיבדקו עובדים באופן קבוע). הצווים הללו נחסמו בבתי המשפט ועשויים בסופו של דבר לעלות לבית המשפט העליון. בינתיים חוקקה ניו־יורק צו מקומי משלה, ואילו הרפובליקנים בסנאט הצביעו בעד ביטול הצו של ביידן לעובדי המגזר הפרטי.
בדיוק כמו בתחילת המאה ה־19 והמאה ה־20, מתחולל מאבק משפטי ופוליטי בין חירות הפרט ובין בריאות הציבור. מוקדם מדי לומר אם בתי המשפט הנוכחיים יסכימו, כפי שכתב השופט הרלאן ב־1905, שהחירות האישית אינה עדיפה תמיד על "טובת הכלל".
