האנרגיה הרבה שהשקיע אגף המודיעין בניסיון לטשטש את העברת בסיסיו המרכזיים לנגב הייתה יכולה ללכת למקומות יעילים יותר. גם אחרי החלטת הממשלה בשבוע שעבר להקצות חצי מיליארד שקל לטובת המעבר, והנחת אבן הפינה בטקס מתוקשר השבוע, נמשכו הפרסומים על התנגדותם של ״בכירים באמ״ן״ להעתקת הבסיסים העצומים. החשש המרכזי הוא מ״בריחת מוחות״ לטובת תעשיית ההייטק. החשש מובן, אבל המאבק הוכרע והמתנגדים משמיעים כעת את שירת הברבור שלהם. בתוך שנים אחדות, כל הבסיסים היוקרתיים של אגף המודיעין יהיו בנגב. וטוב שכך.
מעט רקע: ההחלטה להעתיק את בסיסי יחידות אגף המודיעין לנגב התקבלה בתחילת שנות האלפיים, עוד בימיו של אריאל שרון כראש הממשלה. שרון ידע לדפוק על שלחנות ולהניע בולדוזרים.
זהו חלק ממהלך כולל שכלל את העברת יחידות צה"ל דרומה. מחנות ההדרכה של צריפין הועברו לצומת הנגב, מדרום לבאר־שבע, יחידות חיל האוויר הועתקו מהמרכז למתחם נבטים, ויחידות לוגיסטיקה גדולות התמקמו בשער הנגב.
גולת הכותרת של המהלך הייתה ריכוז המחנות הטכנולוגיים של אגף התקשוב במתחם ענק וחדיש ליד פארק ההייטק החדש של באר־שבע ואוניברסיטת בן־גוריון, והעתקת בסיסי המודיעין לצומת ליקית, ממזרח לעיר. המודל נלקח מארה"ב, בעיקר מאזור סן־פרנסיסקו, שבשנות השבעים החלו לשגשג בה חברות ההייטק לצד בסיסי הצבא הטכנולוגיים והחוגים המעולים באוניברסיטאות, שהזרימו לתעשיית הטכנולוגיה זרם קבוע של אנשים מבריקים.
עלות בניית המחנות החדשים הוערכה בסכומי עתק, אבל פינוי המחנות אמור להכניס למדינה הרבה יותר. בראש ובראשונה, הפשרת קרקעותיהם של מחנות המודיעין במרכז אמורה להיות הבוננזה הגדולה ביותר. ההכנסות אינן רק ממכירת קרקעותיהם של המחנות, אלא גם מהקרקעות הריקות שיופשרו לבנייה בצפון תל־אביב, ברמת־השרון ואף בהרצליה – אלפי דונמים שמוקפאים כיום בגלל קרבתם למחנה צבאי, ומשום שהבנייה בהם עלולה לחסום את ה״קליטה״ בו.
שנת היעד המקורית להשלמת המעבר דרומה הייתה 2018, אלא שהחזון נתקל במציאות ישראלית טיפוסית, בבירוקרטיה עודפת ובפנקסנות. לעיכוב תרם ויכוח מתמשך בין משרדי הביטחון והאוצר, מי יישא בהוצאות הגישור משלב מימון צורכי הבנייה ועד שייכנס הכסף מהפשרת קרקעות. לא היה מי שיחשב את הרווח העקיף העצום למדינה מהפשרת קרקעות במרכז ומפיתוח הנגב, שיעלה עשרות מונים על ריבית ה״גישור״, ובצה״ל מובילה, למרבה הצער, גישה מגזרית שבה כל אגף וחיִל דואג לטובתו הפרטית.
בראייה לאחור, אגף המודיעין הפגין ״סכיזופרניה״ בהתמודדות עם החלטות הממשלה מימי שרון על המעבר לנגב. כבר בשנת 2006 הוקמה באגף מנהלה שמרכזת את תוכניות המעבר, ובמשך השנים נעשו צעדים ראשוניים כמו שכירת שטח עבור יחידת 8200 והעברת בית הספר לסייבר למתחם של חיל האוויר לשעבר, אך העיכובים דחו את תאריך המעבר של המודיעין לנגב ל־2028, באיחור של עשור מהיעד המקורי.
בפועל, כמה מראשי אגף המודיעין במשך השנים עשו כל שביכולתם כדי לעכב את המהלך. המצטיין היה אביב כוכבי בתפקידו כראש אמ״ן ובהמשך כסגן הרמטכ״ל והרמטכ״ל – עד לטקס החגיגי, שבו הוא נראה כמו שושבין.
עכשיו כבר לא זוכרים שאגף המודיעין התנהל במשך שנים כאילו המעבר לנגב לא יקרה לעולם, כולל בעבודות בינוי לטווח ארוך שמעולם לא נפסקו במחנות גלילות. להצדקת מעכבי המעבר יש לציין כי הם העלו חששות אמיתיים. יחידה 8200 של המודיעין היא היחידה הגדולה ביותר בצה״ל, וכמו היחידות המיוחדות של המודיעין היא מבוססת בראש ובראשונה על מוחות גאוניים.
קריית המודיעין בליקית אמורה להיות פרויקט ענק בעלות של לא פחות מ־25 מיליארד שקל, עבור בניית בסיס שיכיל 12 אלף אנשים. במחנה עצמו ייבנו מבני מגורים ל־5,000 חיילים, אולם האלפים האחרים יצטרכו למצוא דרך להגיע מביתם לבסיס ובחזרה מדי יום. הבעיה המרכזית הייתה היעדר תוכנית לקו רכבת סמוך לבסיס, גם לא לרכבת קלה שתביא את החיילים מאזור באר־שבע. משרדי התחבורה והאוצר התקוטטו במשך שנים מי יממן את הארכת קו הרכבת מבאר־שבע לליקית, או לחלופין את הקמת מערך ההסעה.
עד שהבעיה נפתרה הגיע שוק ההייטק בשנים האחרונות לנקודת רתיחה, ובאגף המודיעין התחילו לחשוש שכל שינוי במיקום הבסיסים יביא לבריחה המונית של אנשי המודיעין, בייחוד הצעירים שבהם שכבר סיימו שירות חובה ושירות קבע ראשוני. בסקרים שעורכים באגף המודיעין אומרים לפחות חצי מהמשרתים יעזבו בוודאות אם המחנות יעברו לנגב. עם זאת, חשוב לדעת שאי יציבות תעסוקתית הוא מאפיין רגיל אחרי הקורונה בכל העולם ובמשק הישראלי, במיוחד בהייטק.
חלומה של כל אם יהודייה כיום אינו שבנה יהיה רופא, אלא שיתקבל ל־8200. זו תעודת כניסה לתעשייה עם משכורות עתק. לפיכך אין לחשוש; צעירים ימשיכו לחלום על שירות במודיעין גם אם בסיסיו יוקמו על הירח. בהמשך, אגף המודיעין יציע למשרתיו תוכניות שיאפשרו להם לעבוד באוניברסיטת בן־גוריון ואף להתנסות בעבודה בפארק ההייטק תוך כדי שירות הקבע. יחידות המודיעין לא יסבלו יותר מדי מבריחת מוחות.
ומעבר לכל זה, צריך לזכור שבשנות השבעים הייתה באר־שבע עיר מדברית עלובה. בלי חזון לא הייתה מוקמת שם אוניברסיטת בן־גוריון, וכך גם פרויקטים לאומיים רבים היו נשארים על הנייר.
