לאחר עשור וחצי בשלטון, עידן מרקל מגיע לקיצו בעוד שבוע וחצי – ולא במפתיע: קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל הכריזה כבר לפני שנים שלא תתמודד בבחירות 2021, שיקבעו מי יירש אותה. אם המשא ומתן להקמת הממשלה יימשך זמן רב לאחר הבחירות ב־26 בספטמבר, היא תוכל לעקוף את הלמוט קוהל כמנהיגה בעלת הכהונה הארוכה ביותר בגרמניה המודרנית, שנייה רק לקנצלר הברזל אוטו פון־ביסמרק, שכיהן במשך 17 שנים במאה ה־19. היא גם מוותיקי המנהיגים בפוליטיקה האירופית: דור שלם של צעירים גרמנים לא זוכרים קנצלר אחר בראש המדינה.
מעריציה כינו אותה "מנהיגת העולם החופשי" ואפילו "ז'אן ד'ארק המודרנית" – תיאורים גרנדיוזיים שהיא הקפידה לדחות. ובכל זאת היא נמנתה שוב ושוב בין הנשים החזקות בעולם. הנשיא ברק אובמה, מתומכיה הגדולים, תיאר אותה כמנהיגה עולמית מצטיינת. עם זאת היא מותירה אחריה מורשת מורכבת. יש מי שמברכים על סגנונה הפוליטי הצנוע, שביקש לחתור כל העת לקונצנזוס. אחרים מזהים בה היעדר מנהיגות נועזת, במיוחד מול רוסיה האגרסיבית והעוצמה הסינית העולה.
בשנת 2015 היא פתחה את שערי גרמניה בפני יותר ממיליון פליטים, בעיקר מסוריה מוכת המלחמה, וגררה את ארצה להתעוררות לאומנית שהביאה את הימין הקיצוני אל הפרלמנט. אף שכונתה גם "קנצלרית האקלים" בשל הבטחותיה בתחום הגנת הסביבה, היא עוזבת את תפקידה כשגרמניה מייצרת ליגניט, מסוגי הפחם המזהמים ביותר, יותר מכל מדינה אחרת בעולם.
היסטוריונים יתווכחו על מורשתה בשנים הקרובות, אולם בתום קריירה שהחלה בעת גוויעתה של המלחמה הקרה ונמשכה יותר משלושה עשורים, עזיבתה בוודאי תותיר חלל ריק בברלין.
מרקל נולדה לכומר במזרח גרמניה הקומוניסטית, וגדלה מאחורי מסך הברזל. נפילת חומת ברלין בשנת 1989 היא שפתחה בפניה את העולם הפוליטי. בנאום שנשאה באוניברסיטת הרווארד ב־2019, תיארה כיצד חלפה על פני החומה מדי יום בדרכה הביתה מעבודתה במכון מדעי: "חומת ברלין הגבילה את האפשרויות שלי", אמרה. "היא ממש עמדה בדרכי".
היא הייתה בת 35 כשהסמל המובהק ביותר של המלחמה הקרה התפורר. "במקום שעמד בו פעם רק קיר כהה, פתאום נפתחה דלת", אמרה בנאום. "וגם בשבילי הגיעה העת לצעוד דרך הדלת ההיא. הותרתי מאחור את עבודתי כמדענית ונכנסתי לפוליטיקה. זו הייתה תקופה מרגשת וקסומה". ההיסטוריה הזו עיצבה במובנים רבים את הפוליטיקה של מרקל, שניסתה למצב את גרמניה ואירופה כגשר בין מזרח למערב.
לאחר שנכנסה לפוליטיקה, היא התקדמה מהר. היא הצטרפה למפלגת הדמוקרטים הנוצרים השמרנית (והגברית) ונבחרה לפרלמנט הגרמני, הבונדסטאג, בשנת 1990. כבת טיפוחיו של הלמוט קוהל, קנצלר גרמניה דאז, היא מונתה לשרת הנשים והנוער ב־1991, ונבחרה לסגן יו"ר המפלגה.
בראשית הקריירה שלה זכתה מרקל לכינוי "הנערה של קוהל". אך בצעד שהדהים את הפוליטיקה הגרמנית, היא פנתה נגד קוהל במאמר דעה בדצמבר 1999, ודרשה מהמנטור שלה לשעבר להתפטר. היא הייתה יו"ר המפלגה בשלב הזה, וטענה שאמינותם של קוהל והמפלגה נפגעה בשערוריית תרומות. "המפלגה צריכה ללמוד ללכת", כתבה. "עליה לסמוך על עצמה לצאת למאבק מול היריב הפוליטי בעתיד, גם ללא סוס המלחמה הוותיק שלה", כפי שקוהל אהב לקרוא לעצמו לעתים קרובות. "הבאתי את הרוצחת שלי", הרהר קוהל מאוחר יותר על החלטתה של מרקל להתהפך נגדו. "הנחתי את הנחש על זרועי".
בניצחון אלקטורלי חד כתער עלתה מרקל לשלטון בשנת 2005. מעטים ציפו לשינוי גורף, וגם מרקל בעצמה לא חזתה מהפכה. "רבים יגידו שהקואליציה הזו עושה צעדים קטנים רבים ולא רק צעד אחד גדול", אמרה בנאומה הראשון כקנצלרית. "אענה להם: כן, כך בדיוק אנו עושים".
היא עלתה לשלטון בתקופה של יציבות יחסית, אך אירופה התקדמה בלי דעת לעבר רצף משברים.
במהלך המשבר הכלכלי העולמי, כשמשבר החובות בגוש האירו החל להתפתח בסוף 2009, היא הובילה את המאמצים להצלת המטבע המשותף של היבשת. "אם האירו נכשל, אירופה נכשלת", טענה מרקל. היא אחזה בחוזקה בארנקים של אירופה וייצגה את העמדה החסכנית של צפון אירופה. בשל כך היא גם הפכה לדמות שנואה במדינות דוגמת יוון, שנאלצו להחיל צמצום כלכלי אכזרי. עיתוני יוון השוו אותה להיטלר, ובמשך שנים כל ביקור שלה במדינה לווה בהפגנות. בסופו של דבר, היא סייעה לנווט את גרמניה ואת גוש האירו לשלום אל מול איום קיומי. לאחרונה אמרה שהיא רואה בתפקודה במשבר את אחד מהישגיה הגדולים כקנצלרית.
נראה כי הרגע שהגדיר יותר מכול את הקריירה הפוליטית שלה הגיע בשנת 2015, כשגאה מספר הפליטים שנהרו לאירופה דרך טורקיה. רבים מהם נמלטו ממלחמת האזרחים בסוריה ומהמלחמות בעיראק ובאפגניסטן, והגיעו ליבשת במסעות ימיים מסוכנים בים האגאי. מרקל פתחה את דלתות גרמניה בפני טורי הפליטים הנוהרים דרך ארצות מזרח אירופה. עמדותיה פילגו את האיחוד, והובילו לזינוק בכוחו של הימין הקיצוני בגרמניה.
במכה האדירה הבאה למדה מרקל את חשיבותה של תקשורת ברורה והגונה מול הציבור. מנהיגים רבים התקשו להתמודד עם מגפת הקורונה, אך היא בלטה בגישתה המדעית. ובכל זאת, המגפה חשפה ליקויים בגרמניה, כולל נוקשות בירוקרטית שפגעה במבצע החיסונים.
ב־16 שנות שלטונה השתנה הסדר העולמי. וושינגטון לחצה על גרמניה לנקוט עמדה איתנה יותר כלפי רוסיה וסין, שהתגרו במערב בדרכים צבאיות וכלכליות. בתור בת המלחמה הקרה, מרקל הדגישה את החשיבות במניעת מתיחות בין־מעצמתית. היא ניסתה להפריד בין הפרות זכויות האדם בסין וההתפשטות הטריטוריאלית הרוסית ובין סוגיות של מסחר וכלכלה.
יחסיה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין היו לעיתים מתוחים, אך היא אמרה שחשוב לשמור על קווי דיאלוג פתוחים. על אף חששה מכלבים, פוטין הכניס פעם את הלברדור שלו למפגש ביניהם במה שהיה לטענתה מאמץ מכוון לאיים עליה.
מנגד, בכהונתה שהקבילה לכהונותיהם של ארבעה נשיאים אמריקניים, היא נותרה מחויבת בכל תוקף לברית הטרנס־אטלנטית, אף שהיחסים היו מתוחים במיוחד מול הנשיא דונלד טראמפ.
כעת, בגיל 67, מרקל הודיעה שהיא לא מחפשת תפקיד פוליטי חדש, אולם היא תהתה השבוע פומבית מה כן תעשה. "האם אני רוצה לכתוב, לדבר, לטייל? האם אני רוצה להיות בבית? האם אני רוצה לטייל בעולם?". היא דחתה שוב ושוב שאלות על מורשתה ואמרה שניתוח היסטורי אינו מתאים לה, והיא מעדיפה להמשיך לעבוד.
אולם בשיחה עם מצביעים בעיר החוף סטרלסונד בשנת 2019, היא נשאלה מה המילים שהיא תרצה שילדים יקראו עליה בספרי היסטוריה בעוד 50 שנה. "היא ניסתה", השיבה הקנצלרית.
