"עבור רוב המבקרים בשכונה הראשונה מחוץ לחומות, משכנות שאננים וימין משה הן טחנת הרוח ומרכבתו של משה מונטיפיורי. רובם אינם יודעים שהתרחש כאן אחד מסיפורי הגבורה המופלאים במלחמת העצמאות", אמר לנו השבוע מורה הדרך הוותיק אלידע בר־שאול. "חי כאן גיבור אחד שלא רק הציל את המקום, אלא קבע את נוף ירושלים כפי שאנו מכירים אותו כיום. והסיפור הזה נעלם".
ביום שלישי היה אמור להיערך בשכונה ההיסטורית טקס חנוכת רחוב על שמו של אברהם מיכאל קירשנבוים, ממגיני השכונה ומציליה, שנפל באחת ההתקפות הגדולות של האויב הערבי ולא זכה להכרה אמיתית על גבורתו. בשל אילוצי ראש העיר ליאון, הטקס נדחה לבינתיים אך השלט כבר מוצב על מקומו.
סיפורו מתחיל בשנת תרפ"ו בשכונת משכנות שאננים. אברהם מיכאל, בנם הגדול של מרים וניסן קירשנבוים, עקרת בית וסוכן חברת "שמן", נולד למשפחה בת שישה ילדים. בנערותו עזב את תלמוד התורה הירושלמי ועבר ללמוד בבית הספר אליאנס. הוא עבד עם אביו בחלוקת שמן בקו תלפיות, והתגייס לשורות ההגנה.
בימים שלאחר קבלת תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, והוא בן 22, חזר אברהם מיכאל מקורס מ"כים ונשלח על ידי ההגנה לפקד על קורס מפעילי מקלע מסוג "ברן". לשכונתו חזר כסגן מפקד תחת פיקודו של אפרים לוי והנהגתו של מוכתר השכונה שמעון ארמוזה, מהמשפחות הוותיקות בירושלים.
את קורס המ"כים העביר עם חלק מלוחמי שיירת הל"ה. כמותם קיבל בג' בשבט את הפקודה להיערך לצאת למשימה בתוך שלוש שעות. "עליתי לשכונה ומסרתי לשמעון ארמוזה שאני הולך", כתב לאחותו אילנה, שנשלחה לאמריקה. בתגובה התקשר ארמוזה למטה ואיים שאם קירשנבוים, היחיד שיודע באמת להילחם, יוצא מהשכונה, גם הוא יצא. "התנהל משא ומתן ובסוף הוחלט שאשאר בשכונה, וכך ניצלתי ממוות בטוח". לוחמי הל"ה נפלו יומיים לאחר מכן, בה' בשבט (הלילה שבין 15 ל־16 בינואר 1948).
קירשנבוים היה לוחם בעל יכולות יוצאות מגדר הרגיל. במסגרת תפקידו היה עובר בין עמדות ההגנה ומשפרן, ומלמד את הנוער כיצד להחזיק נשק. אך הסכנה אל מול הערבים הייתה גדולה. בשכונה התגוררו יותר מ־150 משפחות, רובן מרובות ילדים, ובתחילה עמדו להגנתן שלושה רובים בלבד. עוד ארבעה רובים הוחבאו בסליק וחמישה אחרים קיבל קירשנבוים, איש ההגנה, מחבריו לוחמי האצ"ל.
ביום שלישי, ל' בשבט, בשעות הבוקר המוקדמות, החלו כ־300 ערבים חמושים לרדת במהירות ובקריאות רמות מכיוון הר־ציון אל עבר השכונה כדי להשמיד אותה על יושביה. קרב התפתח בינם לבין מגיני השכונה. למרות התרעות רבות שקדמו למתקפת הערבים על השכונה, הן בעיתונות המקומית והן בטלפונים רבים לצבא הבריטי שלא נענו, נותרו התושבים להגן על עצמם בגפם. בעיתון הארץ נאמר באותו שבוע כי היה זה הקרב הגדול ביותר מאז קבלת תכנית החלוקה, חודשיים וחצי קודם לכן. "זה היה למעשה הקרב הגדול הראשון מאז, שבו הותקפה התיישבות יהודית כלשהי בארץ ישראל", מציין בר־שאול.
לאחר יממה של עמידה על משמר השכונה, הגיע אברהם מיכאל לביתו לתפוס תנומה קלה, אך אז שמע את היריות מכיוון הגיא. הוא נפרד ממשפחתו ורץ אל המפקדה בבית ארוטשס לקחת את מקלע הברן, ממהר לתפוס את מקומו בין המגינים. קירשנבוים עבר מעמדה לעמדה וירה אל עבר האויב הערבי מכיוונים שונים. "אמר לי פעם אוגדונר שתיאור לחימתו של קירשנבוים מזכיר את התנהלותו של מג"ד 77 אביגדור קהלני בעמק הבכא במלחמת יום הכיפורים", ממחיש בר־שאול.
אנשי השכונה העידו ששמעו את קירשנבוים רץ בין העמדות ומעודד עצמו בצעקות, יורה תוך כדי אמירת פסוקים. במהלך הקרב הגיע אליו בחור עם מסר מארמוזה: עשרות ערבים נוהרים אל עבר השער הצפוני, שם שוכן פעוטון ובו ילדי השכונה. אברהם מיכאל יצא עם הברן אל הצד הצפוני, באזור שהיום שוכן בו בית הקונפדרציה. שם סיפר לו דוד עוזיאל (אחיינו של הרב הראשי בן ציון מאיר חי עוזיאל), שהערבים ניסו לחדור אל השכונה והשליכו מעל השער שלושה רימוני יד. אחד מהם הרים עוזיאל בידיים חשופות, זרק בחזרה לעבר הערבים ופגע בהם.
הערבים המשיכו הלאה אל מעלה השכונה. אברהם מיכאל עלה על גג אחד הבתים ופגש בַּמגן חיים עצוּר, שהראה לו כיצד עשרות ערבים מתקרבים לשכונה עם פחי נפט בידיהם, לפידים ושקי יוטה בוערים, תוך כדי מטח יריות. קירשנבוים הבין את כוונתם: לשרוף את השכונה על יושביה.
"באותו זמן יושבים הבריטים במלון המלך דוד, ורואים בדיוק את מה שקירשנבוים ועצור רואים. יש להם חמש עמדות עם תתי־מקלע, והם לא נוקפים אצבע". קירשנבוים ירה אל פחי הנפט והביא להבערתם. אז החל קרב יריות בין עשרות הערבים אל מול מקלע אחד בודד של קירשנבוים. בגפו, הוא הצליח להדוף את ההתקפה.
"בסיומה, כשהוא קם להתמתח, ירו הבריטים צרור לכיוון העמדה ממלון המלך דוד", ממשיך בר־שאול. "הוא נפגע בירך, השאיר את עצור בעמדה ופינה את עצמו למפקדה. שם הוא פגש בחובש משה לוי, שהשכיב אותו על האלונקה והזעיק אמבולנס, אלא שאין מי שיסחוב את האלונקה. אברהם מיכאל נעמד ואמר ללוי: 'אתה תיקח את האלונקה, אני את הברן'".
הם עלו אל עבר השער העליון, ובהגיעם מצאו שורה של עיתונאים זרים שבאו לסקר את המתרחש. בניין סוכנויות העיתונות הזרה שכן מעבר לכביש. כך הונצח קירנשבוים בעיצומו של קרב. אחד העיתונאים הזרים צילם ארבע תמונות, ובהן רואים את קירשנבוים שוכב על אלונקה, את החובש לוי ואת אחיו הצעיר של קירשנבוים, בנימין, לוחם האצ"ל ששמע על הקרב והגיע לסייע.
"האמבולנס בושש לבוא. הבריטים עיכבו אותו", מתאר בר־שאול. "החובש הורה לבנימין 'תשגיח על אחיך', ורץ לטלפון במפקדה. העיתונאים הזרים שסביבם ממשיכים לצלם, וכשמגיע האמבולנס ומעלים אליו את קירשנבוים, זקיף בריטי שעמד על גג בית סוכנויות העיתונאים הזרים ירה אל עבר האמבולנס. קירשנבוים חטף כדור בבטן והספיק לומר שתי מילים לפני שאיבד את ההכרה: 'עכשיו נפלתי'. הוא פונה לסניף בית החולים הדסה במרכז העיר, שם נלחמו במשך יומיים על חייו".
ביום חמישי ב' באדר א' מת מפצעיו. הלווייתו יצאה רק ביום שני בשל הצורך בליווי בריטי ללוויות בהר הזיתים. ביום שישי ירושלים כולה דיברה על קירשנבוים וגבורתו. הכותרות בעיתונים ביכו אותו: "עשרות ערבים נהרגו ונפצעו בקרב על השכונה; בנה של מרים קירשנבוים גיבור השכונה".
את קירשנבוים הספידו הרב אריה לוין וארמוזה. רגע לפני אמירת הקדיש הגיע יעקב גורונצ'יק, אחיו של הרב שלמה גורן, והכריז כי "הארגון הצבאי הלאומי מצדיע לחייל הארגון שכינויו תמיר".
קירשנבוים הוא הלוחם היחיד מ־6,000 נופלי מלחמת העצמאות ששלוש המחתרות פרסמו לזכרו מודעות אבל: ההגנה, האצ"ל וגם הלח"י. לימים גילתה אחותו פנינה, שלחמה במשך שנים על הנצחתו, כי אברהם מיכאל עזר ללוחמי המחתרות בפעולות שונות. היא מצאה את שמו מוזכר במסמכי אותן פעולות במוזיאון האצ"ל "בית גידי" ובמוזיאון הלח"י "בית יאיר".
משנת 1963 התכתבה פנינה עם עיריית ירושלים בבקשה שינציחו את שמו של אחיה בקריאת רחוב על שמו בשכונה, ללא הצלחה. כעת, דווקא לאחר פטירתה, הדבר קורה סוף־סוף.
"כבר 26 שנים אני מדריך טיולים וסיורים. בקורסי ההדרכה שעברתי לא אמרו מילה, אף לא במעומעם, על ההתקפה החזיתית הזו על משכנות שאננים", מדגיש בר־שאול. "לפני 21 שנים הדרכתי סיור בשכונה, ובעודי מחכה לקבוצה, ראיתי ספסל זיכרון מאבן לזכרו של קירשנבוים. התחלתי לחקור במי מדובר. איתרתי את אחותו פנינה, נברתי בארכיונים ומצאתי מכתבים. כך גיליתי את סיפור הגבורה שלו". מאז, ב־17 השנים האחרונות, הוא דואג לספר אותו.
לאחר שניסיונות ההנצחה מול ראשי העיר הקודמים העלו חרס, נענה ליוזמה ראש העיר הנוכחי משה ליאון, בסיועם של השר לשעבר אורי אריאל ואשת החסד הירושלמית רוחמה הרשקוביץ. ועדת השמות בעירייה, שהגיעה אף היא לסיור עם בר־שאול, אישרה את ההנצחה, ולפני ארבעה חודשים הוצב בשכונה שלט רחוב הנושא את שמו של קירשנבוים.
"לסמטה ההיסטורית שבה ניצב הספסל לזכרו לא היה שם כל השנים. הסמטה חיכתה לו 73 שנים", מסכם בר־שאול. בעקבות הקורונה נדחה הטקס החגיגי, וכעת יזכה סוף־סוף קירשנבוים להכרה הראויה לו.
