"אבא לא חשב בכלל להיות שופט, הוא רצה ללמוד מתמטיקה ופיזיקה. אבל אימא שלו, פולנייה אמיתית, אמרה שאין בזה פרנסה ושלחה אותו ללמוד משפטים", כך מספר לנו דובי טל, בנו של שופט בית המשפט העליון בדימוס צבי טל, שהלך השבוע לעולמו והוא בן 94.
בציבור ייזכר השופט טל בעיקר בשל שני אירועים החרוטים בתולדות המדינה: חוק טל, הקרוי על שמו, לדחיית שירותם של בני הישיבות, ומשפט דמיאניוק שבו הוא וחבריו לכס השיפוט חרצו למוות את דינו של מי שזוהה כ"איוון האיום", אך פסק דינם בוטל בבית המשפט העליון בעקבות ספקות שהתעוררו בזיהוי. חוץ משני האירועים הללו, השופט טל הטביע חותם עמוק במערכת המשפט הישראלית, בהיותו שותף לפסקי דין חשובים ועקרוניים אחרים. אחרי פרישתו הוא לא הסתיר את מורת רוחו מהאקטיביזם השיפוטי שקנה שביתה בבית המשפט.
טל אמנם נבחר על תקן "השופט הדתי" בעליון, אך כפי שאומרת לנו השופטת בדימוס דליה דורנר, הכוונה לא הייתה בהכרח לשיוכו המגזרי אלא להיותו מומחה בהלכה. "הוא לא עירב את ההלכה באופן מלאכותי אלא רק כאשר העניין נדרש", היא אומרת. "הוא היה שופט מסור ונאמן, בר אוריין עם סגנון מיוחד שהוסיף לבית המשפט פנים משלו. אגב, הוא לא אהב את הביטוי משפט עברי אלא דיבר על ההלכה". בנימה אישית מוסיפה דורנר: "אף שבאנו ממחוזות שונים, השופט טל היה חבר שלי. הוא גם היה עד בחתונה של בני".
נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק מאשר באוזנינו כי תמיד העריך את השופט טל כמומחה למשפט העברי. "לא פעם חלקנו זה על זה, אבל המחלוקת הייתה לגופו של עניין. בפסק־דין בעניין רחוב בר־אילן בירושלים הוא הצטרף לפסיקה שלי, וכך נקבע הרוב להחלטה. גם בפסק דין בנק המזרחי הצטרף לדעת הרוב".
בפרשת כביש בר־אילן, שהחרדים דרשו לסגור בשבתות, כתב טל: "מול חוק חופש התנועה שהוא זכות יסוד חשובה, עומדת שבת קודש שהיא חובתו וזכותו הכמעט אבסולוטית של עם ישראל". ברוח זו קבע גם השופט ברק שיש לאפשר את סגירת הכביש בשעות התפילה בלבד, ובתנאי שיימצא פתרון לתושבי השכונה החילונים.
השופטת דליה דורנר, עמיתתו במשפט דמיאניוק: "המשפט ההוא היה קשה מאוד לשנינו. נהגנו לנסוע יחד בסוף היום, אחרי כל העדויות, וצבי הלך לבית המדרש ומצא שם נחמה גדולה. הוא לימד אותי עד כמה לימוד התורה חשוב ומנחם"
בפסק דין אחר התיר לרות נחמני להשתמש בביציות שלה שהוקפאו, חרף התנגדות בן זוגה. "הוא, בעדינות אינסופית, הבין לנפשה של אישה שאמרה לו 'אם אַין מתה אנוכי', וגילה וירטואוזיות משפטית בדיני זכויות אדם", כתבה על כך הרבנית ימימה מזרחי.
דורנר נזכרת במשפט רצח בעולם התחתון, שבו סירב הנאשם לגלות את מקום הגופה. "צבי אמר לנאשם, 'שמע, צריך להביא אדם לקבר ישראל. אם תגלה היכן קברת אותו, נאשים אותך בהריגה ולא ברצח'. וכך היה. הנרצח זכה להיקבר והנאשם נשלח ל־18 שנות מאסר".
כאשר בג"ץ ביטל את סמכות בתי הדין הרבניים לדון בדיני קניין אזרחיים, טל התנגד לכך: "בית הדין הרבני נוצר הרבה לפני בית המשפט העליון, והרבה לפני המנדט הבריטי", טען. "המדינה לא צריכה לקחת סמכויות מבית הדין הרבני, או להתערב בדברים שמצויים בסמכותם כבר שנים רבות".
בעת הפגנת החרדים הגדולה בשנת 1999 נגד התערבות בג"ץ בענייני דת ומדינה, נשאל טל אם היה משתתף בה, או שמא בהפגנת תמיכה בבית המשפט שהתקיימה במקביל. "הייתי משתתף בשתיהן", השיב. "אני בעד בית המשפט שהוא מוסד גדול וחשוב מאוד, אך גם נגדו מפני שהיו דברים שאנשים חרדים ודתיים סבלו מתגרת ידו".
לא רבים יודעים, אבל טל כתב, עם שופט נוסף, שלום ברנר, ספר על זכויותיהם וחובותיהם של הכלבים, בשם "משפט הכלב". "לא היה לו כלב ואני לא יודע אם אהב בעלי חיים, אבל זה לא הפריע לו לכתוב מעין מדריך למתעניין בקשר שבין הכלב לבני האדם", אומר הבן דובי.
"למדתי להעלים את הדמעות"
צבי אלימלך טל נולד בגליציה למשפחת טייטלבוים. כשהיה בן שמונה עלה עם הוריו לארץ והמשפחה התגוררה בחיפה. הפרוטה לא הייתה מצויה בביתם, מספר הבן דובי. "סבא היה מוכר סדקית, והלך עם מזוודה מבית לבית. אבא היה איש ספר מגיל צעיר. הוא היה הולך לספרייה ומסיים את הספר בדרך הביתה, מתחת לפנס הרחוב".
בגיל 13 נשלח ללמוד בישיבת בני עקיבא בכפר־הרא"ה שנפתחה אז, משום שלמשפחה לא היה כסף לשלם בעבור התיכון העירוני, ובגיל 15 הלך לעבוד בליפוף מנועים ובעבודות אחרות כדי לעבור בגרות אקסטרנית. דובי: "הוא רצה ללמוד באוניברסיטה, אבל בינתיים פרצה מלחמת העצמאות והוא שירת כנוטר בנווה־יעקב. שם, בתחנת הקשר, הכיר את אימא, חנה, ילידת המקום. הם נישאו וחיו שם עד לנפילת השכונה בידי הירדנים". לצבי וחנה נולדו שישה ילדים. הבן משה נפל במלחמת יום הכיפורים.
"למדת גמרא בישיבה – למדת משפטים", התבטא השופט טל בסדרה "שופטים בשר ודם" ששודרה לאחרונה. "הייתה לי הכנה טובה יותר למשפטים מאשר למתמטיקה ופיזיקה". בשנת 1953 סיים את לימודי המשפטים, ולאחר 11 שנים במשרד עורכי דין פתח משרד משלו. ב־1978 פנו אליו מלשכת עורכי הדין וביקשו ממנו להציג את מועמדותו לשופט בבית המשפט המחוזי. "היססתי כי ידעתי שמוריי הרבנים, בראשם הרב שאול ישראלי זצ"ל, נמנים עם הסוברים כי בית המשפט הוא כערכאות של גויים", אמר טל. "לא פניתי אליו כי ידעתי את דעתו. גם לא הבנתי את סברתם, כי הרי מדובר ב'תקנות הקהל', והחלטתי לשאול בעצת הרבי מלובביץ'".
מי שנבחר לבצע את השליחות לרבי היה יוסי צ'חנובר, ששימש אז ראש משלחת משרד הביטחון בארה"ב. תשובתו של הרבי הפתיעה את טל: הוא המליץ שיתמודד, לצד "קבלה על עצמו הוספת עניין בקיום משפטיו של השופט כל הארץ בחייו הפרטיים".
"הוא הבין שעליו להיות שלוחא דרבנן בבית המשפט", אומר דובי. הרב אליעזר גולדשמידט, חבר בית הדין הגדול, אמר לו בהמשך: "לו שאלת דעתי מלכתחילה, אינני יודע מה הייתי מייעץ לך. עכשיו בדיעבד, טוב ויפה ועדיף שאדם שומר תורה ומצוות יחזיק במשרה הזאת".
"הוא היה אינטלקטואל, איש ספר ומחנך בחסד עליון", אומר הבן. "מאז שעברנו לבית וגן בירושלים כשהייתי בכיתה ג', שלח אותי ללמוד גמרא ושכר לנו מורים מישיבות קול תורה או סוכטשוב, אף שלמדנו במוסדות ממלכתיים־דתיים ולא תמיד הבנו את שפתם. מדי שבת לימד משניות אותנו ועוד 30 ילדים, וקיבלנו סוכריית טופי מאימא אחרי השיעור. היה קורא בתורה וקרא מדהים, עם עי"ן וחי"ת גרוניות, דגשים ושוואים – גם ב'עברית' וגם בהברה אשכנזית. הוא זכה לסיים את הש"ס חמש פעמים, וייסד שיעור קבוע בדף היומי בבית וגן שפעל במשך 40 שנה".
על פי עדות בנו, השופט טל היה תורם נדיב לצדקה. "מעולם לא השיב ריקם את פני פושטי היד שבאו לביתנו. הוא נתן שטרות, לא מטבעות, ועשה זאת מתחת לשולחן כי אנחנו רטַנו תמיד על נדיבותו המוגזמת. אימא הייתה צוחקת שזה לא הכנסת כלה אלא הכנסה קלה… פעם שמנו שלט 'לא לדפוק בשעות המנוחה', והוא הוריד אותו. אמרתי שכעת צריכים לשים פתק לקבצנים: 'אנחנו משתתפים בצערכם'"…
דובי (68), ששימש ראש מועצת בקעת הירדן ונושא בתפקידים ציבוריים אחרים, היה מעורב בעבודתו של אביו כשופט ונהג לשוחח עימו עליה. "הוא לא שיתף אותנו ברגשותיו, רק פעם אחת הבנתי שהוא עובר ימים לא קלים – בימי משפט דמיאניוק. הוא לא דיבר אבל פניו דיברו. הוא היה רגיש מאוד. מדי שנה כשהגיע לסיפור על יוסף ואחיו בפרשת השבוע היה בוכה, ובקריאת מגילת איכה התקשה להוציא את המילים מרוב בכי. אבל במשפט דמיאניוק הוא ישב מול קהל ומצלמות ולא ראו אותו בוכה. 'לא ראו, אבל אני לא הפסקתי לבכות', אמר לנו. 'למדתי להעלים את הדמעות'. הרי אחותו, גיסו ובני דודיו נספו בשואה. הוא כמעט לא אכל באותה תקופה, וירד במשקל. העדויות חתכו בבשרו. ביום שבו גזר את דינו של דמיאניוק למוות הוא צם מתוך תחושה של חשבון נפש, אבל היה שלם לחלוטין עם גזר הדין. עד יום מותו הוא היה משוכנע שדמיאניוק הוא איוואן האיום".
בגזר הדין כתב השופט טל: "פשעים כלפי העם היהודי, פשעים כלפי האנושות ופשעי מלחמה אין להם מחילה עולמית, לא מחילה שבחוק ולא מחילה שבלב… כאילו הם למעלה מן הזמן, כאילו עדיין טרבלינקה קיימת ויהודים לרבבותיהם נחנקים ב'אחד' וזועקים מריאות קרועות. עדיין רותח בבורות דמם של עיירות עיירות מישראל, כדמו של זכריה הנביא. ועדיין איוון האיום עומד ומרעיל, עומד ודוקר, לא ישא פנים לזקן ונער לא יחון. חותך שדיים ומבקע בטן, יורה בנער וקודח בבשר החי".
"המשפט ההוא היה קשה מאוד לשנינו", אומרת השופטת דורנר, עמיתתו לאותו הרכב. "נהגנו לנסוע יחד בסוף היום, אחרי כל העדויות הקשות, וצבי הלך לבית המדרש ואני חושבת שמצא שם נחמה גדולה. הוא לימד אותי עד כמה לימוד התורה חשוב ומנחם".
בעיפרון מחודד
לצד דברי השבח שמעתירים עליו חבריו בבית המשפט העליון, הם לא מסתירים את חילוקי הדעות המהותיים ששררו בינו ובין כמה מהם. בראיונות שהעניק לאחר פרישתו ביטא השופט טל ביקורת נוקבת כלפי דרכו של בית המשפט. בריאיון למקור ראשון לפני ארבע שנים אמר כי בית המשפט "נוטל לעצמו סמכויות שאין לו. בחמישים שנות המדינה הראשונות בג"ץ פסל רק פעם אחת בדל חקיקה, אך בעשר השנים האחרונות פסל אולי תריסר חוקים, לטעמי שלא לצורך".
עוד אמר אז: "ברור שמעמד בית המשפט העליון החל להיסדק בעיני חלק גדול מהציבור כאשר שעריו נפתחו לרווחה בפני כל עותר… וכאשר החל להתערב בשיקול דעתה של הזרוע המבצעת ולהחליף את שיקול דעתה. ברגע שבית המשפט נטל לעצמו חירות לפסוק בנימוק של 'אי סבירות', הסדק התרחב. מהי אותה אי סבירות? בעיני מי? מי שם את שופטי בית המשפט העליון לדון בענייני סבירות? בית המשפט צריך לנהוג יותר בהצנע לכת. החשש מהתערבות בית המשפט משתק לעיתים את פעולות הממשלה, שאמורה לנחש כל העת אם הן ייראו סבירות בעיני בג"ץ, והיועצים המשפטיים פוסקים תמיד לחומרה, כלומר שב ואל תעשה עדיף. לא ייפלא שהמבקרים רואים בכך 'דיקטטורה שיפוטית'".
השופט אהרן ברק אומר לנו: "דעותינו היו חלוקות, אך מעולם לא דיברנו על זה ולא ליבינו את חילוקי הדעות. היו התבטאויות שלו על פסקי דין שלא הסכים עימם, ואני לא הייתי מתבטא כך. אני מניח שהדעות השונות שלנו על אקטיביזם ושפיטות לא פגעו ביחסינו הטובים". דורנר מוסיפה: "אחרי שפרש אמר דברים שלא כתב כששימש שופט. אני לא רוצה להתווכח איתו אחרי מותו".
ועדת טל לסוגיית הגיוס שבראשה עמד, הביאה לידי ביטוי את הניגודים שבעולמו. "אין ויכוח על מידת השקפתו הציונית, ואין שאלה גם על אהבת התורה שלו", אומר דובי. "כשהבין שגיוס בני הישיבות הוא הדרך הנכונה לשלבם בחברה, וראה שחלקם אסירים בידי ראשי הישיבות שלהם, הוא ידע שעליו לדבר עם הרבנים ולא עם הפוליטיקאים כדי למצוא את הנוסחה. הוא כעס על חבריו השופטים שביטלו את חוק טל, גם משום שכרכו את ישיבות ההסדר בתוך אותה פסילה. הוא אמר להם שכשפוסלים חוק צריך לעבוד בעיפרון מחודד, אבל הם עבדו בטוש עבה ופסלו את כל החוק. ראה כמה שנים עברו מאז ועדיין לא נמצאה הנוסחה הגואלת".
בריאיון למקור ראשון לפני עשר שנים אמר השופט טל: "קח את התורה, ומה יישאר מאיתנו? עם קטן, לבנטיני ובלתי חשוב עם תרבות תת־אמריקנית. אנחנו נמצאים על במת ההיסטוריה רק בזכות התורה, המשנה, התלמוד – היצירה הגדולה של עם ישראל. לא רק מבחינה דתית אלא גם מבחינה לאומית. זו תעודת הזהות שלנו. אבל יש רק מעטים שבאמת תורתם אומנותם, ורבים רק מסתובבים בישיבות. אלה חייבים ללכת לצבא או לשרת את הציבור כמו כל אחד אחר".
בכיר ב"ועד הישיבות" אומר לנו כי גם בעולם החרדי יש הערכה עצומה לשופט טל. "אני לא יכול לומר שדעותיו ודעותינו זהות, אבל הוא היה איש תורה והגות. מצד אחד הכיר בחשיבות עולם התורה והישיבות, ומצד שני ישב על כס המשפט שנדרש לעגן בחוק את דחיית שירותם של אלה שתורתם אומנותם. הוא עשה מאמצים גדולים שיתאפשר לבני הישיבות לעסוק בתורה בלי הגבלות. יחסו המכובד לגדולי ישראל ורצונו לשמוע את דעתם ולעשות את המרב, זכורים אצלנו לטובה".
גם בעיני השופט ברק, ועדת טל עשתה עבודה חשובה. "כשישבתי בעתירה הראשונה אמרתי שהחוק נועד לתכלית ראויה ותואם את ערכיה של ישראל, ואמרתי זאת על סמך הכתיבה של צבי. כשעברנו לבחון את המידתיות, ראינו שהיעדים בחוק לא מולאו, בעיקר משום שהצבא עוד לא היה מוכן ליישם את החוק. לכן עצרנו אותו. אחרי שנתיים, כשכבר לא הייתי בבית המשפט, ההרכב שהיה הלך באותה דרך. וגם בפסיקה הזאת הניחו שהתשתית שהניחה ועדת טל נכונה ומבססת את התכלית הראויה".
שאלתי את דובי אם לא התעורר באביו, ששכל את בנו, הרצון לומר לנציגי החרדים: אני שילמתי מחיר, מדוע אתם פטורים מלשרת? דובי השיב בסיפור: "לפני שנתיים אימא נפלה ושברה עצם, ואושפזה בבית החולים. ביקשתי לבדוק עם משרד הביטחון אילו זכויות מגיעות לה כאם שכולה, והתברר לי שמאז נפילת אחי ועד היום, הוריי לא הסכימו להיות בקשר עם נציגי משרד הביטחון וסירבו שיבואו לבקרם. 'לכו למי שצריכים עזרה, אנחנו מסודרים', אמרו להם. כשביקשתי מעובדת סוציאלית מטעם המשרד לבקר את אימא, היא שאלה אלף פעמים: 'אתה בטוח שזה בסדר? היא לא תזרוק אותי?' בערב שאלתי את אימא אם מישהו בא לבקרה, והיא ענתה 'כן, אני חושבת שהיא מאוד נהנתה'…
"זה היה המוטו של אבא, של המשפחה. הוא תמיד אמר 'השכול הוא לא כלי שיש לערב אותו במשפט או בפוליטיקה. זה שאני אב שכול לא מקנה לי מעמד שונה או זכויות יתר'. הוא לא נתן לשכול להשפיע על הבית".
