גם 73 שנים אחרי שספינת הנשק אלטלנה הופגזה מול חופי תל־אביב, סיפורה מסרב לשקוע במצולות. הספינה ממשיכה להיות חלק מהדיון על האתוס הציוני־לאומי, ובקרב היסטוריונים ואנשי ימין ושמאל ניטשים עדיין ויכוחים על האירועים שהובילו אז לפרוץ מלחמת אחים כמעט – אך היא נמנעה בזכות מנחם בגין, מנהיג אצ"ל ויו"ר תנועת החירות־הליכוד, לימים ראש הממשלה השישי.
"אני מרגישה צער גדול על כל הדבר הזה", אומרת לנו שרה, אלמנתו של אברהם אבני, מהלוחמים ששהו על הספינה במסעה מצרפת לישראל שאך זה נולדה. ביום רביעי לעת ערב, ביום האזכרה לנפילת 16 הלוחמים על סיפון אלטלנה, הפליגו כ־120 בני אדם, צעירים ומבוגרים, למסע מחופי יפו לעבר מקום טיבועה. מארגני משט הזיכרון, חברי תנועת "חזון לאומי – המרכז למנהיגות ציונית", ביקשו לזכור שוב את הספינה והרוגיה.
כמחצית השעה ארכה הדרך מנמל יפו אל חוף פרישמן, שמולו טובעה הספינה; בזמן ההפלגה האזינו המשתתפים להרצאתו של ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין על הקרב, אך אבני התקשתה להתרכז בדברים ובהתה במים הרגועים בפנים חרושות קמטים. "אני עדיין לא מאמינה שהיהודים אספו נשק ותרומות כדי לעזור לצה"ל במשך כל כך הרבה שנים, וכל התרומה הזאת שקעה למים. במקום שהנשק הזה יציל יהודים, הוא שקע במצולות. אברהם בעלי הצטער צער גדול עד אחרון ימיו".
היא הכירה אותו כמה שנים לאחר הקרב, ושמעה ממנו את זיכרונותיו הכואבים מ־22 ביוני 1948. במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות. ארגון ההגנה הרעיש את אלטלנה בהפגזת תותחים ובמתקפת מקלעים, מחשש שלוחמי אצ"ל שעל סיפונה מתכוונים לפתוח בהפיכה צבאית ולקחת את השלטון לידיהם. כדי למנוע את האפשרות הזאת, אמיתית או שלא, היו מוכנים לקטול את אחיהם שעל הספינה ולהשמיד את הנשק והתחמושת בה.
"אף אחד מאנשי האצ"ל לא התכונן למרד כמו שבן־גוריון קבע וחשב", פוסקת אבני. "הייתה פה מלחמה לחיים ולמוות. כדי להציל את חייו, אברהם קפץ למים כשעל גופו תחתונים וזוג נעליים. אחת מהן נפלה בשחייה אל החוף".
היא מחזיקה בתמונת פספורט ישנה שלו; הוא נפטר לפני שנים. לדבריה, "אחרי הסיפור הזה הוא כבר לא היה מסוגל להתגייס לצה"ל, שהיה מורכב מכל ארגוני המחתרות, אלא הצטרף ליחידות האצ"ל שנותרו עצמאיות בקרבות לשחרור ירושלים במלחמת העצמאות. הוא הסביר שלא היה מסוגל להתגייס לצבא שחייליו ירו עליו וניסו להורגו".
אמיר בנה שיושב לצידה מספר שלא שמע מאביו על החוויות מהימים ההם: "אבא לא רצה לספר לנו הילדים דבר על אלטלנה. הוא רצה לתת לנו את ההזדמנות להתחלה חדשה במדינת ישראל, בלי לחיות את האסונות שהוא עבר בייסורי הקמתה".
שרה, שכל קרובי משפחתה נספו בשואה, ביקשה להצטרף למסע הימי והגיעה לתל אביב מחיפה עיר מגוריה כדי להעביר את המסר: "נזכור את הלקח שיהודים צריכים לחלוק זה על זה במילים ולא בכדורי רובים ותותחים".
גם היום לא ידוע להיכן נלקח שבר הספינה. במשך כשנה נותרה האונייה הטבועה מול חופי תל־אביב, והיא פונתה לאחר כשנה בהוראת ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון: הוא הורה להעלים את האנייה "המוחרמת", לשון הודעת משרד הביטחון אז, והיא נגררה ללב ים ביולי 1949 והוטבעה במעמקים. יוזמות של אנשי מרכז מורשת בגין וחברי "חזון לאומי" בעשור האחרון לאתר את מיקומה ולהוציא את שרידיה לשם הקמת אנדרטה על החוף נדחו והושתקו, כנראה מחשש לפתוח את פצעי האירוע.
"בן־גוריון לא רצה שהספינה תיהפך לאנדרטה ואז אנשים יבואו ויעשו טקסים לזכרה וכדומה", מסביר ד"ר מילשטיין, ומאשים את ראש הממשלה הראשון בניסיון לשכתב את ההיסטוריה. "היה אינטרס שלא תהיה אנדרטה, כדי להשכיח את העניין, אבל אנשים זוכרים".
מילשטיין, מההיסטוריונים הצבאיים הבולטים בישראל, פרסם עד היום תשעה כרכים של יצירתו המונומטלית "מלחמת העצמאות". במהלך הרצאתו ביקש להזכיר את מעורבותו של סוכן ההגנה אברהם סטבסקי, שהסתנן לשורות אצ"ל כדי להציג את חברי הארגון כחתרנים המבקשים לעשות הפיכה צבאית.
"הגעת אוניית הנשק הזאת הייתה יוזמה של בן־גוריון וארגון ההגנה", קובע מילשטיין. "השמאל רצה להפוך את בגין ואת תנועת התחייה והאצ"ל לבלתי לגיטימיים, כאלו שמבקשים לבטל את הדמוקרטיה בישראל. בן גוריון ידע על הספינה מהרגע שיצאה משערי הנמל בצרפת, בשעה שבגין שמע עליה רק בדיווחי הרדיו של ה־BBC".
סיפור אלטלנה עודנו מסעיר את הימין בישראל, אבל הדסה לב, מיוזמות המסע, סבורה שיש לו שורשים ארוכים. "הוא מתחיל מהיסודות שלנו כשבטים בתקופת בית שני, עם המאבקים הפנימיים והכתות. והנה אחרי אלפיים שנה חזרנו לארץ, ועדיין יש יהודים שרוצים להביא נשק לירושלים כדי לשמור על העיר, ואחרים מבני עמם שלא מאפשרים להם בגלל המאבקים הפנימיים".
"הסיפור הזה הוא החלום ושברו", מוסיף מילשטיין. "חשבנו שאנחנו אחים ונלחמים למען מטרה משותפת, ופתאום הם פוגעים בנו כדי להשיג את השלטון. זו טראומה שתימשך שנים, כי מטראומות לא נפטרים".
עם זאת, באצ"ל לא הניחו לטראומה לפרק את תחושת האחווה הבסיסית בין היהודים במדינת ישראל – בזכות מנהיגותו של מנחם בגין. בעיצומו של הקרב הוא דרש מלוחמי אצ"ל שינצרו אש. "מלחמת אחים – לעולם לא", קבע. "לאחר האירוע אנשי אצ"ל החליטו לחסל את בן־גוריון ואת כל הממשלה החדשה, אבל בגין מנע זאת מהם", מספר מילשטיין. "אם היו מצליחים לחסל את בן־גוריון וחלק מהממשלה, הייתה פה באמת מלחמת אחים".
19 בני אדם נהרגו בחילופי האש בקרב על האלטלנה, 16 מאצ"ל ושלושה מצה"ל, ועשרות נפצעו. "עם כל הצער על מותם של החיילים, אנחנו צריכים לזכור שהאסון האמיתי נמנע", אומר דור חרל"פ, יו"ר משותף בתנועת "חזון לאומי". "הטרגדיה הייתה יכולה להיות גדולה הרבה יותר אם היה ירי תגובה והייתה פורצת מלחמת אחים. זה נעצר בזכות בגין, שהבין לאן זה עלול להתדרדר".
שותפו להנהגת התנועה, ישראל שולדינר, מוסיף: "יש עמדה רווחת של היסטוריונים שעם חייב לעבור מלחמת אזרחים כדי לגבש את הזהות הלאומית שלו ומשם לצאת לחירות לאומית. אנחנו שומעים את זה הרבה מהשמאל, שמכנים את התותח שהפגיז את אלטלנה 'התותח הקדוש'. את המושג הזה שמענו שוב בעת הגירוש מגוש קטיף: היו בשמאל מי שראו באירוע הזה הזדמנות להשלים את מלחמת האחים. דווקא מתוך האירועים הכואבים שעברו על העם שלנו, אנחנו יוצאים מכאן ואומרים שעם ישראל יכול להיות שונה משאר העמים ולהתגבש גם בלי מלחמת האחים".
בירכתי הספינה ישב מוני הרמתי, תושב אלפי־מנשה, שאביו היה לוחם אצ"ל ונעצר בידי הבריטים בתקופת הסזון לאחר שאנשי ההגנה הלשינו עליו. "לצערי לא למדנו כלום", הוא פוסק. "בגין הוא המנהיג היחיד שהבין מהי הסכנה לעם ישראל, למה גלינו מארצנו וממה סבלנו. האסימון פשוט לא נפל לנו. זו הסיבה לכל האסונות שנופלים עלינו בזמן האחרון – המחלוקת ומלחמת האחים, השנאה והריב. זה הפתח לצרות שלנו לאורך כל ההיסטוריה, ואני חושש שאנחנו שוב נכשלים בכך".
באתר טיבועה של אלטלנה השליך קברניט הספינה עוגן. בטקס האזכרה הורדו אל המים זרי זיכרון ונאמרו פרקי קדיש על הנופלים ותפילת א־ל מלא רחמים. "כל חייו, אבא לא היה יכול לשאת את הכאב על המחיר ששילמה המדינה באובדן הנשק, שהיה יכול לסייע בהצלת חיים", אמרה שם חדווה בידרמן, בתו של דוב הורוביץ (אזבק) שהיה אחראי הנשק של אצ"ל ושל הספינה, "עד אחרון ימיו אבא לא סלח לדוד בן־גוריון. אבל הדבר הכי חשוב שגדלנו עליו כילדים הוא שלא תהיה עוד מלחמת אחים, ושלוחמי אצ"ל בהנהגת בגין החליטו לא להשיב אש לאחיהם בחוף. זה הדגל של עם ישראל בדור שלפעמים הנרטיב בו הוא שחייבים להגיב כדי 'לא לצאת פראיירים'".
