הפרעות שהציתו את לוד: "ראינו פוגרום מול העיניים"

אלפי לובשי שחורים התקבצו לנגד עיניי בבית הקברות המוסלמי בלוד, בשעת צהריים מאוחרת של יום שלישי. גופתו של מוסא חסונה, שנורה למוות במהומות הלילה הקודם, נעטפה בדגל הפלסטיני והונחה בארון. "שהיד תנוח, אנחנו נמשיך במלחמה", צעקו המלווים. "שערי אל־אקצה עשויים ברזל ואף אחד לא יוכל לשבור אותם. ברוח ובדם נפדה את דמך, שהיד".

המילים שבקעו מפי ההמון הזועם, איימו להפוך למציאות קשה מיד עם תום הלוויה. האספסוף המוסת החל לצעוד יחד, במהירות, לעבר השכונות שבהן מתגוררים יהודים. בדרך הוא יידה אבנים ובקבוקי תבערה לעבר כוחות המשטרה שנערכו שם מבעוד מועד. הכוחות הדלילים לא יכלו לנחיל הזועם שהעלה ניידת באש, והמשיך לצעוד תוך קריאות "מוות ליהודים", "תחי פלסטין, ירושלים ואל־אקצא", וברכות לחמאס ולזרוע הצבאית שלו, גדודי עז א־דין אל־קסאם. התבוננתי על הצעירים הצועקים. הם היו משולהבים, חדורי שנאה ולהט לפגוע ביהודים.

לובשי השחורים עשו בלוד כבשלהם. למרות התרעות התושבים היהודים והבטחותיהם של חברי כנסת וגורמי משטרה שהגיעו לעיר, הנוכחות המשטרתית בלוד לא הרשימה את הפורעים. הם העלו באש עשרות מכוניות, ניתקו את זרם החשמל מבתי יהודים והשליכו לעברם אבנים ובקבוקי תבערה. אזרח בן 56 נפצע קשה מיידוי אבנים לעבר רכבו ביום שלישי. למחרת, יהודים שהגיעו לסייע בשמירה על העיר נדקרו בידי ערבים.

לטענת התושבים היהודים נוכחות המשטרה לא הורגשה, והם חשים כי נטשו אותם בשדה הקרב. "כל הלילה הושלכו אבנים ובקבוקי תבערה על בתי היהודים", תיאר צור רענן, תושב שכונת רמת־אשכול בעיר, בבוקר יום רביעי. "כשהעזתי לצלם מהחלון את ההתפרעויות, השכנה הערבייה שלי הצביעה עליי ואמרה לערבים למטה שאני יהודי, והם התחילו לזרוק עליי אבנים. לא ראינו כוחות של משטרה. בבית כנסת סמוך היו שוטרים שישבו שם כל הלילה, ולא יצאו לעזור לנו ולהגן עלינו. אני למדתי בצבא שכשזורקים עליך בקבוק תבערה צריך לירות ירי אזהרה. זה לא קרה. מלבד מספר רימוני הלם בודדים, לא ראינו פעילות משטרתית. התחושה הייתה שאנחנו מופקרים לחלוטין.

"מי שהגנו עלינו היו חבורה של תושבים מהשומרון שסיירו ברחובות, חלקם הגיעו עם כלבים. הם הצילו שלושה בתי כנסת שערבים ניסו להצית. אנשים נשארו בבית להגן על המשפחות שלהם, והתושבים מהשומרון היו היחידים שביצעו פה הגנה. ועדיין, הלילה הסתיים בנזק שאני לא יכול להעריך".

תחושת חוסר הביטחון הובילה תושבים בלוד לגבש תוכנית הגנה אזרחית. "אחרי שהלילה נוער הגבעות, שהשיבו מלחמה ולא פחדו להתעמת עם הערבים, נתנו לנו שקט, הלילה העניינים יעבדו אחרת, בצורה יותר מסודרת", אמר לנו ביום רביעי אביחי, תושב לוד. לדבריו, התוכנית, שתכלול פטרולים ומחסומים בכניסה לבתים, תתקיים בתיאום עם המשטרה, שמצידה הודיעה על תגבור של כאלף לוחמי מג"ב שיסתובבו בעיר.

"ניסינו לתת מענה לכל האירועים, אבל הם רבים ומתנהלים בעת ובעונה אחת", התגונן גורם משטרתי במענה לטענות התושבים. "העיר סבלה בשלישי בלילה ממהומות ברמות קשות מאוד. נעצרו שבעים איש, במעצרים ממוקדים לפעילים מרכזיים. השוטרים שנכחו בבתי הכנסת היו שם כחלק ממשימה שנועדה להגן על המקומות הקדושים בעיר. לצערנו נתקלנו במציאות שבה שכנים מוסלמים אפשרו פעילות של פורעי חוק נגד שכניהם היהודים. במצב כזה קשה לגורמי השיטור להגיע במהירות ולמנוע את האירוע.

"השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה הודיע על לוד כאזור מיוחד שאפשר להטיל בו עוצר", שאכן הוטל ביום רביעי אך לא ממש נאכף. "אנחנו מאמינים שהעוצמות של הלוחמים יהיו גורם מרתיע, ובסוף הם יבינו שלא שווה להם להתעמת. אנחנו עושים גם מאמצים עם נכבדי הציבור שירגיעו את הצעירים. אחרי שהכול ייגמר שני הצדדים צריכים להמשיך לחיות יחד".

בעיני הגורם המשטרתי, הקריאות להכניס ללוד כוחות צבאיים הן חסרות אחריות. "הפעילות בלוד היא של שיטור והתמודדות מול מתפרעים. חייל לא יודע ולא מיומן בתפקיד הזה. זה יהיה אסון להציב חיילים בלוד, ופתח לאירועים חריפים יותר שייגרמו מתגובה לא מיומנת".

האירועים הקשים בלוד מצטרפים לאירועים דומים בעכו, ברמלה ובערים מעורבות נוספות. חמאס הצליח היכן שהוא נכשל בעבר: ליצור משולש אלימות שמחבר אליו את ירושלים, רצועת עזה וערביי ישראל.

"אנחנו בשלוש חזיתות", הכריז בכיר חמאס אסמאעיל הנייה. "הראשונה על ירושלים ואל־אקצה, השנייה היא חזית עזה, והשלישית בתוך פלסטין. אני מברך את ערביי 48' שסבלו מרמיסת הזהות הפלסטינית שלהם. ראינו מה שקרה בלוד, במשולש ובגליל. הם המגינים על אל־אקצה".

ממקום מושבו הנוח בקטאר, הרחק מתושבי רצועת עזה שמשלמים את מחיר ההפקרות של חמאס, הציג הנייה את המשוואה החדשה. "לא נקבל שירושלים תהיה מופקרת בידיה של ישראל. המשוואה השתנתה, וכעת היא מדברת על עזה וירושלים ביחד. זה המאבק על הזהות שלנו".

"אין לכם מקום פה"

עוד לפני ההלוויה ההמונית של חסונה, שהסעירה את הרוחות והציתה את הפרעות ביהודי לוד, סיירתי ברחבי העיר ושוחחתי עם תושבים ערבים. בצהרי יום שלישי טרם הורגשה תכונה חריגה לקראת ההלוויה. בשערי מסגד אל־עומרי שבלב העיר העתיקה של לוד, נראו צעירים מקומיים נכנסים ויוצאים. על הקירות עוד התנוססו כרזות ממערכת הבחירות האחרונה. הבולטת שבהן של רע"ם, המייצגת את התנועה האסלאמית שכוחה פה רב.

בתוך השכונה הערבית מצאתי את לולו, תושבת המקום, יושבת בפתח ביתה. "בימים רגילים אנחנו חיים יחד, אבל בגלל המצב במסגד אל־אקצה הכול השתנה", היא אומרת. "הנערים שלנו ראו את מה שקורה באל־אקצה, שהצבא נכנס לתוך בית התפילה והפריע למתפללים, והתחילו להשתגע. אף מוסלמי לא מוכן לקבל את זה. אף שוטר לא יכול למנוע ממוסלמי להתפלל, במיוחד לא במסגד אל־אקצה".

בהמשך הרחוב אנו פוגשים בשני צעירים, שמתכוננים לצאת להלוויית חסונה. "אל־אקצה זה קו אדום, אתם נגעתם באל־אקצה, תשלמו את המחיר", מאיים ראמי, בעודו יושב בתנוחה יהירה על אופניים חשמליים שחורים, משל היה זה אופנוע הארלי דוידסון. הוא יורה את מילותיו הבוטות בקצב, בלי לחשוב יותר מדי: "אנחנו רואים שאתם מביאים משטרה. היום יהיה בלאגן, נדפוק את כל המניאקים שהגיעו ללוד, גם את המתנחלים. לא מפחדים מכם, מפחדים רק מאללה".

סעיד, המבוגר ממנו, מציג את הנרטיב של ערביי לוד באופן מסודר יותר. "היהודים לא מכבדים את הדת שלנו. למה הם נכנסים למסגד אל־אקצה? למה הם מרביצים לנשים ולמתפללים? יש מוסלמי שנכנס להתפלל אצלכם בבית כנסת? לא, אז למה אתם עושים את זה? ירושלים היא הרוח שלנו, אתם לא יכולים לקחת את הרוח שלנו. אל־אקצה היא של הנביא מוחמד. אתה רוצה להתפלל שם? תתאסלם, תגיד את פסוקי השהאדה, ותוכל להיכנס.

"ליהודים אין מה לחפש שם. אתם מתפללים לקיר וקוראים לו כותל מערבי. על איזה כותל אתם מדברים? מאיפה הגיע הסיפור הזה? מהימים של אריאל שרון. אתם חופרים מתחת למסגד אל־אקצה ולא מצאתם כלום. אין שם שום זכר למקדש שאתם ממציאים שהיה שם. איך השוטרים שלכם נכנסים למסגד אל־אקצה עם המגפיים המזוהמות שלהם ופוגעים במקום הטהור? עזבו אותנו, תנו לנו להתפלל במקום המקודש לנו, ואז אולי נחיה בדו־קיום".

סעיד לא מסתפק בירושלים, ומציג עיוות נוסף של הסיפור המקראי. "בקוראן ובתורה שלכם כתוב שבני ישראל לא היו מוכנים להיכנס לארץ, ואלוהים שלח אותם למדבר ארבעים שנה. אפילו הנביא מוסא אמר שהוא רוצה להיפרד מבני ישראל. הוא נקבר בסיני ואלוהים לא רוצה להגיד לכם איפה הוא קבור. אין לכם מקום בארץ הזאת, לא רציתם אותה".

להתווכח בימים אלה עם הלהט האסלאמי של סעיד ברחוב הלודי הצר, ולנסות לסתור את הנרטיב שלו, זו לא ממש אפשרות מומלצת. בתשובה לשאלתי מהיכן הוא שואב את המידע על המתרחש בירושלים, שולף סעיד טלפון נייד: "יש לי טיקטוק, זה חדשות בינלאומיות. אני מקבל מפה דיווחים שוטפים על מה שקורה בירושלים ובאל־אקצה. רואים פה את כל הפדיחות שלכם היהודים".

סעיד: "לא סתם הביאו את המתנחלים לפה ונתנו להם אקדחים שיוכלו ולהרוג אותנו. שנים לא היה ירי בלוד ואז הגיעו הדתיים מעזה. הכוח אצלכם בידיים. לנו אין נשק"

מבחינת סעיד, לוד, המסמלת זה שנים חיים משותפים, היא ערבית בלבד. "לא סתם הביאו את המתנחלים לפה, ונתנו להם גם אקדחים שיוכלו לירות בנו ולהרוג אותנו. שנים לא היה ירי בלוד ואז הגיעו הדתיים מעזה (מפוני גוש קטיף; א"ג). הכוח אצלכם בידיים. לנו אין נשק. גם אם נתפוס יהודי בהפגנות שלנו, אנחנו נרביץ לו, לא נהרוג אותו. לכם יש משטרה. מישהו תוקף אותך, אתה מתקשר למשטרה או יורה בערבי. זו התרבות שלכם".

בעודי משוחח עם סעיד, ראמי נוסע בעצבנות על אופניו החשמליים הלוך ושוב. קולות נפץ מעומעמים שנשמעים מרחוק, גורמים לו לעצור בחריקה. לראשונה אני רואה אותו מחייך. "זה הפגזות של חמאס", הוא אומר באושר, ממהר אליי ושולף את הטלפון שלו. "בוא תראה סרטונים מעזה, חמאס עושה לכם בית ספר. חשבתם שאתם שולטים בעזה, חמאס והג'יהאד צוחקים עליכם. גם בלוד יהיה בלאגן היום בלילה, אתה תראה".

ביציאה מאזור המסגד אנחנו פוגשים בצעירים נוספים, גם הם לבושי שחורים, מטיחים קללות כלפי המשטרה ומבטיחים שעם רדת החשכה על לוד, העיר תיכנס ללילה נוסף של מהומות. הבטיחו וביצעו.

ליל בלהות

האירועים האלימים בלוד החלו ביום ירושלים, במקביל למטחי הטילים שחמאס שיגר מרצועת עזה. כינוס של עשרות תושבים, שהניפו דגלי ישראל, נקלע למתקפה אלימה במיוחד של ערביי העיר. האירוע הסתיים במותו של מוסא חסונה מירי של תושב העיר שחש בסכנת חיים.

הרב יחזקאל כהן, מנהל תלמוד התורה בעיר, נכח במקום. "היינו שלושים איש בשכונה שלנו, עם הילדים, והנפנו דגלים לרגל יום ירושלים. ואז בשניות החלו להגיע המוני ערבים מכל כיוון. זה התחיל בצעירים משולהבים שיידו אבנים, ואז הצטרפו אליהם משפחות שלמות. החזרתי את הילדים הביתה, ובדרך קיבלתי טלפון ממישהי שגרה מול בית הספר. היא סיפרה לי שהיא רואה עשן מבית הספר ומהמכינה הקדם־צבאית הסמוכה. חזרתי לכינוס כדי לעדכן את מנכ"ל העירייה שהיה שם, ואז התחילו לרגום אותנו באבנים, בקבוקי תבערה, זיקוקים וכל מה שהיה להם בידיים. התקשרנו למשטרה, ובמשך הרבה יותר מדי זמן היא לא הגיעה".

משם נסע כהן לעבר בית הספר שבניהולו, ובבואו לשם עיניו חשכו. "אתה רואה פוגרום מתרחש מול העיניים. מכוניות של יהודים נשרפות על ידי ההמון שצועק אללהו אכבר, עשן מבית כנסת ומבית הספר. אווירה של מלחמה. בית הספר, בית המדרש, נשרפים באש. לא הבנתי אם אני חי בסרט או במציאות".

השיחה עם הרב כהן מתקיימת באחת הכיתות המפויחות בבית הספר שהוא מנהל. ריח העשן עדיין עומד באוויר. הוא מתאר את היחסים הטובים ששררו עד כה עם שכניהם הערבים "אני פה שמונה שנים, ואין מצב בעולם שמישהו חלם שאירוע כזה יכול להתקיים. אני נמצא בקשר מתמיד עם ערבים פה, שכנים שלי, בעלי מקצוע. לוד הצטיירה כעיר של דו־קיום, חשבנו שהיחסים הטובים בינינו הם אמיתיים. אבל בגלל הר הבית וירושלים הכול התפוצץ. גם בחברון בתרפ"ט היו יחסים טובים בין היהודים והערבים, ואז בשנייה קרה הפוגרום. אנחנו חווים בימים האלה פוגרום בלוד, זו התחושה".

חלון המטבח בביתה של מיכל אברהם צופה לעבר המתחם המכונה "משולש הדתות", או בשמו הנוסף, שמזכיר ימים אחרים, "משולש השלום". במקום שוכנים בית כנסת, מסגד אל־עומרי וכנסיית גאורגיוס הקדוש. מיכל מספרת על הלילה המתוח שעבר עליה ומחלקת גלידות לילדיה שמסתובבים סביבה במבנה בית הספר שלהם, שאליו צעדנו מביתה הסמוך.

מיכל אברהם: "אנחנו רואים את ילדי השכנים אוספים אבנים לפגוע בנו, ואחרי ערב כזה של מהומות שומעים אותם עולים במדרגות צוחקים ושמחים. איך אפשר להסתכל להם בעיניים בבוקר שאחרי"

"זה התחיל בשעה תשע בערך. נשים, ילדים, נערים, משפחות שלמות, יצאו משולהבים והתחילו לצעוק 'נתניהו כלב', 'מוות ליהודים', 'פלסטין ערבית'. הסירו את דגלי ישראל מעמודי התאורה ושמו במקומם דגלי פלסטין. מהר מאוד זה הפך מעשרות אנשים ל־100, 200, ו־600 איש שהתאספו מתחת לבית שלי.

"כשהמשטרה הגיעה האירוע השתתק לרגע, ואז התפרץ עוד יותר. הם הורידו את החולצות ושמו על הפנים, והתחילו לשרוף פחים, מכוניות ואת התלמוד תורה והמכינה. נחלים של אנשים שטפו את הרחובות. זה היה בלי גבולות, המשטרה לא יכלה להתמודד עם זה. הפחד שלי היה שהם יחליטו לעלות אליי הביתה. אצל משפחות שגרות בקומות התחתונות הם דפקו בדלת, אני גרה בקומה שלישית אז זה קצת הרגיע אותי. אנחנו בתוך הבית, שומעים את ההמון שואג ואת קולות הפיצוצים, ובעלי מחזיק את האקדח ביד למקרה שמישהו ינסה להיכנס. יש משפחות שביקשו לעזוב לכמה ימים, כדי להירגע".

גם מיכל מספרת על קשרים יומיומיים טובים עם השכנים הערביים, ועל תחושת האכזבה והעלבון כעת. "יש לי שכנה שמתחתנת, ואני מתעניינת כל הזמן בהכנות לחתונה. יש לי שכן שרק לפני יומיים תפס אותי לשיחה של שעה על דובאי. אנחנו עוזרים אחד לשני להעלות קניות במדרגות, חשבנו שהם חברים שלנו. אנחנו מסתכלים מהחלון של הבית ורואים את האש, שומעים את הילדים של השכנים שלנו אוספים אבנים למטה כדי לפגוע בנו, ואחרי ערב כזה של מהומות שומעים אותם עולים במדרגות צוחקים ושמחים. איך אפשר להסתכל להם בעיניים בבוקר שאחרי, ולדעת שאתמול הם שרפו לשכן את הרכב וזרקו בקבוקי תבערה ואבנים על בתים של יהודים".

בעודנו עוברים ליד רכב המכינה הקדם־צבאית מעוז, שהועלה באש, אחת הילדות של מיכל מתערבת בשיחה ומבקשת להזכיר לטובה את שכנם דאוד, שמנע מההמון הפורע להצית את רכבם.

ההתפרעות בלוד השבוע הייתה לאומנית, אך תושבי לוד מתארים התמודדות יומיומית עם התנהגות פלילית שכוללת נהיגה פרועה, נהיגה של ילדים ללא רישיון ומקרים נוספים. את שורשי היעדר המשילות בעיר והסרת מחסום הפחד מהמשטרה, יש לחפש גם בתחום הזה.

"30 אחוז מהתושבים בשכונת רמת־אשכול הם יהודים", מציין מנכ"ל עיריית לוד, אהרן אטיאס. "הבתים שלהם הפכו למטרה לפורעים ערבים. אנחנו לא מדברים על צעירים משולהבים אלא על כנופיות מסודרות שפרושות ברחוב, מתאמות ביניהן פגיעה ברכבים של יהודים שעוברים בכבישים כדי לעשות בהם לינץ'. מסגד אל־עומרי משמש בסיס לכנופיות האלה, כי המשטרה נמנעת מלהיכנס לשם".

אטיאס, יליד לוד, לא זוכר מציאות כזו. "חמישים שנה אני בעיר ולא זוכר תחושה כזו של אינתיפאדה עם כל המשמעויות שלה. תושבים מתחילים להתארגן עצמאית כדי להגן על עצמם, אחרי שהם מבינים שהעסק גדול על המשטרה. השנאה בעיניים של השכנים שלנו, הרצון לראות דם, מפחידים. לא הכרנו את זה מעולם. יש תחושה שהתפוצץ להם משהו שהם הסתירו עד היום. אנשים שלא היית מצפה מהם, שלא חשבת שירימו יד על מישהו, הפתיעו את כולנו".