במהלך השבוע הקרוב מתכוונים יהודה וענבל האס, חובשים ב"איחוד הצלה", לשוב אל ציון קבר רשב"י במירון. "כמו נהג שהיה מעורב בתאונת דרכים וצריך לחזור לנהוג כדי לא לפתח טראומה, כך גם אני מרגישה", אומרת ענבל. "אני צריכה לחזור לשם כדי לעבד את מה שהיה".
את המראות ואת הקולות מהאסון בל"ג בעומר, אומרים השניים, הם לא ישכחו במהרה. 500 חובשים של איחוד הצלה היו פרושים ברחבי האתר, על פי מיפוי מוכן מראש. כל צוות הכולל 3־4 חובשים, היה ממוקם בנקודה מסוימת. יהודה היה ממוקם במרפסת ממש מול ההדלקה של תולדות אהרן. ענבל הייתה במרפאת הנשים. הקול שלה עדיין צרוד מהצעקות באותו הלילה.
יהודה מתאר כי עוד לפני האסון, טיפל בכחמישה אירועים. "אירועים שגרתיים לערב הזה. אנשים שמתעלפים, נפצעים. בכל פעם אתה נכנס לתוך ההמון כדי לטפל, ואתה בעצמך בסכנת חנק. אתה נכנס עם הווסט ועם משרוקית וצועק 'הצלה, הצלה, תנו לעבור'. מגיע לאדם שנפגע ומטפל בו בתוך הדוחק ואז מפנה עם האלונקה, גם בתוך הדוחק.
"ככה זה נראה שם כל שנה. הייתה גם קריסת גג שאירעה לנו מול העיניים. שני בחורים צעירים שטיפסו בדרך לא דרך על גג רעוע. הגיעו לשם אחד המארגנים של תולדות אהרן ושוטר שביקשו מהם לרדת. החלה מעין התנצחות, ומול העיניים ראינו את הגג קורס וארבעתם נופלים למטה. שם היו פצועים קל", הוא אומר.
"ואז האדמו"ר של תולדות אהרן מגיע, ומתחילים עם תהילים ושמע ישראל וה'אני מאמין' המפורסם. מתחילה ההדלקה עצמה, התלהבות, שירים, ריקודים ואתה רואה את ההמון רוקד, שמח. ואז מתחילים להודיע בקשר שיש קריסת מבנה בצד השני עם 20 פצועים. מספר כזה של נפגעים עדיין לא מצדיק לעזוב את העמדה שלנו. כל אחד צריך להיות בשטח שלו.
"אבל בקשר ממשיכים, ומודיעים שיש החייאה – עדיין אתה לא יוצא. יש שם צוות, והוא מטפל. ואז האחראי בקשר עולה ואומר – 'יש לי פה חמש החייאות'. זה כבר משהו אחר. תוך דקה וחצי מרגע שהוא אומר את זה, הוא עולה עוד פעם בקשר בהיסטריה – 'כל הכוננים של ההר, יש לי פה עשר החייאות במקביל. כולם לעזוב הכול ולהגיע'. ואז התחלנו להבין. אתה יוצא מהעמדה עם כל הציוד. המרחק להגיע לשם היה קצר, אבל בגלל הדוחק לקח לנו שבע דקות. שבע דקות בהן אתה רב עם אנשים כדי שיתנו לך להגיע, מפלס דרך".
ההחייאות, הוא מתאר, התקיימו על הכביש הראשי. "ניגשתי להתחיל לבצע החייאה על הראשון, ושאלתי אנשים מסביב – מה קרה? מה, הייתה דליפה של גז? כי כל הנפגעים היו שלמים לגמרי פיזית", אומר יהודה, למוד טיפול באירועי תאונות דרכים ופיגועים. "ראיתי כבר אנשים מרוסקים באירועים בהם טיפלתי. כאן לא היו דם או פציעות, היו אנשים שנראו שלמים, אבל סבלו מחנק".
בני הזוג מדברים על דימויים שואתיים שעברו בראש. אנשים שנחנקו כשהם נופלים זה על זה, חליפות וכובעים ומשקפיים מנופצים. "שאלתי שוב, היה גז? עדיין לא הבנתי מה קרה. אתה עובד על אוטומט. השתתפתי בשש החייאות בתוך כרבע שעה. ומסביבנו עדיין המוני אנשים. אתה מתחיל החייאה, עוד יש שם התלבטות מהירה כן שוקים חשמליים או לא, ובא פרמדיק ואומר – 'תעצור. אנחנו באירוע רב נפגעים. אין לך את הזמן להתעכב. תמשיך הלאה'. ואתה מכסה את מי שעבדת עליו וממשיך. ואחרי כמה דקות אומרים לך גם כאן – 'תעזוב. תמשיך'. ושוב מכסה, ושם בצד, ועומד לידו כדי לשמור שאף אחד לא ידרוך עליו.
"אתה לא מעכל מה אתה עושה, וממשיכים להוציא עוד ועוד נפגעים. ואחרי שעה רציפה של טיפול, כולם מתכנסים לאוהל של איחוד הצלה. ואתה רואה שם אנשים עם שנים של ניסיון, עומדים עם פנים חלולות. לא מבינים מה עברנו עכשיו. היה שם בכי והייתה התפרקות. כי הכמות של הנפגעים, זה היה דבר שגם מי שמי ששנים מתנדב, לא הכיר. עוד אחד שמוציאים להחייאה ועוד אחד".
לאחר הפסקה בת כשעה שם ושיחות עם צוות החוסן של הארגון, הם אספו את הבכי, והמשיכו למשמרת נוספת. "מיקמו אותנו באזור הכניסה למושב, ושם טיפלנו בעוד אנשים שנפגעו מהדוחק של היציאה, וגם בפגועי הלם". הם ניסו גם לסייע לאנשים, למצוא את בני משפחתם שאבדו בהמון. "וכשהשמש עלתה, כבר היינו תשושים ובלי כוחות. הקפיצו אותנו יחד עם עוד כמה מתנדבים למכונית שהשארנו בכרמיאל. כל הדרך הביתה בכינו".
