תצא לפועל או לא? תצא, אבל לא היום כנראה, אם לסמוך על הפרסומים בדף הפייסבוק של ועדת "צעדת השיבה הגדולה". הצעדה, שאמורה להתחיל היום, בדגש על אמורה, היא רק תחילתה של סדרת אירועים שיתפרסו לאורך ששת השבועות שבין יום האדמה החל ב־30 במארס, ובין יום הנכבה ב־15 במאי. אירועים אלה נועדו לייצר את המומנטום לקראת "צעדת המיליונים", האירוע בה"א הידיעה ושיאו של הקמפיין, שיפרוץ את גדר הגבול עם ישראל וידרוש ברגליים את זכות השיבה לפלסטין.
התוכנית, נכון להיום ועל פי המנשר של "ועדת השיבה הלאומית", היא הקמת ערי אוהלים סמוך לגדר הביטחון על גבול עזה־ישראל, שבהן יתגוררו אלפי משפחות פלסטיניות בששת השבועות הקרובים. במקביל ייערכו אירועים זהים במחנות שבהם מתגוררים פליטים פלסטינים בכל רחבי המזרח התיכון, מלבנון ועד תוניסיה.
המארגנים מדגישים כל העת כי מדובר במחאה פוליטית, אך הם משחקים על הגבול הדק שבין אירוע מחאה עממי רחב להתפרצות המונים בלתי נשלטת, כזו שעלולה להביא לקציר דמים. דוברי הקמפיין הפלסטיני לא נוקטים כמובן את המילים הללו, אך מדגישים כי אינם מוציאים מכלל אפשרות שאנשי האוהלים יגיעו לגדר הגבול וינסו לפרוץ אותה תוך עימות עם חיילי צה"ל.
התסריט הזה פורט על אחד הסיוטים הישראליים המוכרים, שמעולם לא היה קרוב למימוש כמו עכשיו. לא בעידן ערפאת, שקרא למיליונים ללכת לירושלים, וגם לא בעידן ראאד סלאח, מנהיג התנועה האסלאמית וקמפיין "אל־אקצה בסכנה". מה שמתרחש עכשיו נשען אמנם על העבר, אך מציג פרופיל שונה. כזה המותאם ספציפית לעידן תקשורת ההמונים והרשתות החברתיות, בונה על יצירת מומנטום בינלאומי ועל התפתחות של אירועים ספונטניים לצד אירועים מתוכננים. סוג של בלגן מאורגן, המשחק על הקו שבין הנשלט לבלתי נשלט.
–מי מממן את צעדת השיבה של תושבי רצועת עזה
בשורה התחתונה מדובר בסדרת אירועים נזילה, בעלת פוטנציאל בלתי מבוטל לגרור את מדינת ישראל לתגובה לא מידתית. כזו שתגרום לתמונות של הרוגים ופצועים שלא רק יעוררו זעם בינלאומי כלפי מדינת ישראל, אלא גם ישנו את הסטטוס־קוו הפלסטיני. אלא שבצעדת השיבה יש כנראה הרבה מעבר לזה. הכתובת שלה אינה רק מדינת ישראל אלא גם ההנהגה הפלסטינית ושליטי מדינות ערב, שכל אחד מהם, ביחד ולחוד, הכזיבו ומכזיבים את הפלסטינים.
תקופה רגישה
בינתיים, הנה תקציר האירועים שוועדת השיבה מתכננת כבר להיום: בשעה עשר בבוקר יצאו אוטובוסים מן המסגדים בכל רחבי הרצועה, ויסיעו את המפגינים לשישה אתרי אוהלים הסמוכים לגדר. במקביל יוקם מרכז תקשורת סמוך למעבר ארז. בכל אזור בעזה תפעל ועדה מקומית שתטפל בכל הסידורים – מגיוס המונים להפגנות ועד ארגון הסעות ואספקת מים, מזון ושירותים רפואיים. את ההכנות בשטח אפשר היה לראות כבר השבוע, כאשר דחפורים יישרו את הקרקע כהכנה למחנות האוהלים, דרכי עפר נסללו וצינורות מים הונחו. הפלסטינים, אין ספק, מתכוננים לשהייה ארוכה בשטח.
מי שעומד בראש הוועדה העליונה של צעדת השיבה הוא חאלד באטש, איש הג'יהאד האסלאמי. במפגש שנערך השבוע באוהל מיוחד שהוקם סמוך לגדר, אמר באטש כי "ההמונים שישתתפו בצעדת השיבה יונהגו יחד בידי חמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזית העממית לשחרור פלסטין". לדבריו, "הפעולות נעשות בתיאום עם הגדה ועם מחנות הפליטים בסוריה ובלבנון, אך לכל ארגון ניתן חופש פעולה לבטא בדרכו את זכות השיבה". על פי באטש, הפלסטינים במחנות, ימחו על תוכניתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ל"מולדת אלטרנטיבית לפלסטינים". המוטו שהתקשורת הפלסטינית פמפמה השבוע היה כי ישראל חוששת מההפגנות הסמוכות לגדר, ותעשה הכול כדי לגרור את הפלסטינים לעימות במטרה להכשיל את צעדת השיבה.
ההכנות לצעדת השיבה אכן עוררו בציבור הישראלי סקרנות רבה, לצד תחושות מעורבות של חירום וזלזול. גם רצף התאריכים שבין יום האדמה – המתרחש במקביל לליל הסדר – ובין יום הנכבה, משחק תפקיד משמעותי. זו תקופה עמוסת תאריכים לאומיים עתירי רגש ומשמעות, שבה יציינו בישראל את יום השואה, את יום הזיכרון ואת יום העצמאות ה־70. ואם לא די בכך, ב־12 במאי, שלושה ימים בלבד לפני צעדת השיבה, אמור טראמפ להחליט אם בכוונתו לסגת מהסכם הגרעין עם איראן.
ד"ר רונית מרזן, חוקרת חברה ופוליטיקה פלסטינית באוניברסיטת חיפה, מנתחת את אירועי צעדת השיבה בשתי רמות. ברמה הראשונית, אומרת מרזן, מדובר בתגובה לכישלון המאבק המדיני הפלסטיני. הטריגר המיידי הוא הכרזת טראמפ על ירושלים בירת מדינת ישראל. שתי הבעיות המרכזיות בליבת הסכסוך הישראלי־פלסטיני הן ירושלים וזכות השיבה. מהרגע שישראל וארה"ב אמרו בעצם לפלסטינים שירושלים איננה חלק מהמאבק המדיני, הם מנסים לייצר סימטריה באמצעות הוצאת זכות השיבה מהמשא ומתן המדיני. וזה רע להם ורע לנו.
ברמה השנייה, אומרת מרזן, צעדת השיבה מציבה מראה מול המנהיגות הערבית והפלסטינית, הנגועות בשחיתות ואנשיהן עושים לביתם במקום למען העם הפלסטיני. באמירה הפלסטינית "אנו צועדים לישראל", היא מסבירה, מובלע המסר כי במדינת ישראל יהיה לפלסטינים טוב יותר מאשר תחת ההנהגות הפלסטיניות והערביות המושחתות. "בפועל, הצעדה הולכת לכיוון ישראל כי שם הסיכוי שיירו עליהם נמוך הרבה יותר", מסכמת החוקרת.
בישראל ובמדינות השכנות מודעים למסר הזה, והדאגה רבה. בירדן, שרוב אוכלוסייתה פלסטינית, יש אכן סיבה טובה לדאגה. במצרים, שרק סיימה תהליך בחירות, חוששים שבאיזשהו שלב יתפרץ הזעם כלפי קהיר בדמות צעדה המונית אל מעברי הגבול שבין עזה למצרים.
היסטוריה של כישלונות
גם חמאס לא באמת מעוניין בצעדת השיבה, אך ככל הנראה מצא עצמו נגרר אליה. המזרחן פנחס ענברי, חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, אומר כי אמנם אין להקל ראש באיומים, אך החשש מפני מיליון פליטים שירמסו את הגדר ויממשו את זכות השיבה בכוח הוא מופרך. יתרה מכך, לדבריו יש לא מעט סימני שאלה סביב העניין.
"ראשית, אף שארגון הצעדה מיוחס לחמאס, אין באתרי חמאס הרשמיים סימן וזכר לכך שתנועה זו עומדת מאחורי הארגון", אומר ענברי. "עד שלשום גם לא הייתה התייחסות רשמית כלשהי מצד חמאס לנושא. כל שנאמר השבוע הוא שחמאס 'מברך' על הצעדה. המועצה המחוקקת של חמאס פרסמה אמנם מודעה התומכת באירוע, אך המועצה, שנשלטת אמנם על ידי חמאס, איננה גוף רשמי של הארגון".
מי עומד אם כן מאחורי הארגון? ממעקב אחר דפי הפייסבוק של הצעדה, אומר ענברי, עולה כי מדובר בעיקר באנשי ארגונים בלתי־ממשלתיים מן הסוג שמארגן את הצעדות של בילעין־נעלין בבנימין. אחדים מהם מזדהים כאנשי פת"ח. המשמעות, מדגיש החוקר, היא שהאירוע הזה הוא פרק נוסף בוויכוח שלא הוכרע בין חמאס לפת"ח על דרך המאבק הנכונה. בעוד חמאס דוגל במאבק צבאי לכל דבר ועניין, פת"ח דוגל במאבק עממי, כלומר תהלוכות והפגנות מסוג בילעין־נעלין, שחמאס מדיר רגליו מהן.
ענברי מעריך ש"האינטרס של חמאס הוא שהצעדה תיכשל". עיתוי התמרון הצבאי הגדול של חמאס בעזה השבוע נועד להמחיש שלא האינתיפאדה העממית נוסח רמאללה היא הנוסחה לניצחון, אלא הכוח הצבאי של חמאס.
מדוע אם כן, הצטרף חמאס לחגיגה, גם אם בחצי פה? שואל ענברי, ומשיב: מכיוון שארגון הג'יהאד האסלאמי הקדים אותו. ואכן, מי שמשווה בין אתרי הג'יהאד לאתרי חמאס רואה מיד את ההבדל. הג'יהאד מקדם את האירוע בכל פה, בעוד חמאס מגמגם. כך למשל, באתר 'א־ריסאלה' של חמאס הייתה השבוע הכותרת הראשית בעקבות התמרון הצבאי: "גדודי עז א־דין אל־קסאם מדברים בשבח המאבק הצבאי". לעומת זאת, הידיעה על תמיכת המועצה המחוקקת בצעדה נדחקה למקום משני.
אבל יש סיבה טובה נוספת, אומר ענברי, לכך שחמאס חושש וחושד במניעי הצעדה. בארגון זוכרים היטב את לקחי צעדת השיבה מסוריה לגולן בשנת 2011. כמו אז, מי שיזם את הצעדה היו המוקטעה ברמאללה יחד עם ארגוני אש"ף והארגונים הלא־ממשלתיים. וכפי שעכשיו הג'יהאד האסלאמי הוא זה שנרתם למשימה, אז הייתה זו החזית העממית של אחמד ג'יבריל – זאת בשעה שבחמאס הסתייגו מהצעדה והשקיעו בהקמת התאים הראשונים של מה שייהפך בעתיד להיות ג'בהת א־נוסרה, ארגון המורדים הג'יהאדיסטי.
כזכור, אותה צעדה נכשלה כישלון חרוץ. הצועדים המתוסכלים שבו על עקבותיהם למחנה ירמוכ שבו התגוררו אז אלפי פלסטינים, שפכו את חמתם על משרדי ארגונו של ג'יבריל והעלו אותם באש. האחים המוסלמים של דרעא ראו שיש "חרכה", תנועת אנשים בחוצות, יצאו גם הם למרד שלהם – והשאר היסטוריה.
בצדק אפוא יכול חמאס לחשוד כי פת"ח מעוניין להניע את האנשים ברחובות עזה תחילה לכיוון ישראל, ואחר כך לכיוון חמאס. מכאן שאין לחמאס אינטרס שהמסע יצליח, ויש סיבות טובות להניח שיכשיל אותו. איך? זהו אחד הנעלמים הגדולים בשלב זה.
גם ד"ר מרזן נוטה להעריך שהמהלך ייכשל. אינדיקציה לכך, לדבריה, היא מספר העוקבים אחר דף הפייסבוק של אחמד אבו־רתיימה, הדובר הרשמי של צעדת השיבה: 14 אלף. זהו מספר יפה, אך במונחי פייסבוק אפשר היה לצפות להרבה יותר. מרזן מזכירה כי ב־2016 היה ניסיון להרים אירוע דומה, והוא לא צלח. גם אז היה זה אבו־רתיימה שניסה להוביל את המהלך וכשל.
ילדים ללא עתיד
ועדיין, אופיו של המאבק שמנהיגי צעדת השיבה מנסים כעת להוביל, מסוכן לישראל. זהו מאבק שהלקסיקון שלו כולל דיבור על זכויות אדם ומאבק באפרטהייד, דיבור שמחליק היטב בגרונה של הקהילה הבינלאומית. אזרוח המאבק, אומרת מרזן, מגיע לאחר שהמאבק הצבאי והמדיני כשל. לישראל יש אינטרס לפעול להשבת הפלסטינים לדו־שיח המדיני.
האיש היחיד שהבין את זה, אומרת מרזן, הוא ראש הזרוע הצבאית של חמאס מוחמד סנוואר, שהטיל את כל כובד משקלו למען פיוס בין פת"ח וחמאס, אך כשל. החשיבה שלו אמרה כי בעקבות פיוס יבואו בחירות, וחמאס שוב ינצח ויקבל את הלגיטימציה הדרושה. אבל סנוואר נותר מבודד, המוניטין שלו נפגעו קשות בעקבות כישלון הפיוס, והוא החליט מן הסתם להוריד פרופיל. זוהי כנראה הסיבה העיקרית לכך שהאיש לא נראה כחודש, עד שהשבוע צף מחדש. לא לפני שהחלו להתפשט שמועות על היותו משת"פ של ישראל.
סנוואר יודע, כפי שיודעת כל הנהגת חמאס, שהמצב בעזה קשה מאוד, ולכולם. אבל הקורבנות העיקריים הם הצעירים, הילדים והנוער, שאין להם שום עתיד. על פי מחקרים פלסטיניים, לא ישראליים או זרים, 40 אחוז מהצעירים בעזה משתמשים בטרמדול, תרופה לשיכוך כאבים, כסם. ההברחות של הטרמדול נעשות דרך המנהרות, שהיו הכלי האסטרטגי המרכזי של חמאס, אך בעקבות הפיתוחים הטכנולוגיים בישראל איבדו את משמעותן ככלי התקפי. במקום זאת הן הפכו לעול על חמאס. מה שמוברח בהן כעת הוא בעיקר נשק לארגונים הג'יהאדיסטיים הנלחמים בחמאס, וכאמור טרמדול.
לתפוצתו של הסם יש השלכות חברתיות ומשפחתיות קשות, שבעזה לא מרחיבים עליהן את הדיבור מסיבות של צניעות. מדובר בתופעות לוואי קשות שמקננות בבתים הצפופים של המשפחות העזתיות הגדולות, שקורבנותיהן הם האחים והאחיות היותר צעירים, המוטרדים בידי אחיהם הבוגרים המכורים לטרמדול.
אז איך יתפתח המהלך של אזרוח המאבק הפלסטיני? קשה לדעת. זה עשוי להיות כישלון מהדהד, שיוביל את הפלסטינים לנקודה הנמוכה בתולדות המאבק הלאומי שלהם. אבל זה עלול גם להכניס את ישראל למלכודת של השיח האזרחי הבינלאומי, שיש לו השלכות – החל בבית הדין הבינלאומי בהאג, עבור באו"ם וכלה באלפי ארגוני זכויות אדם וה־BDS. הכול פתוח, השאלה היא רק מי יחצה ראשון את הקווים, מתי תיירה הירייה הראשונה, ואם יש בכלל מישהו שיגרום לכך שהמומנטום ייעצר בזמן. לחמאס יש כל הסיבות לפעול. גם למצרים, לירדנים ולמדינות המפרץ.
