אל שורת המאבקים המתנהלים בימין הצטרפה לאחרונה מלחמה על מקום אסטרטגי חדש – שכונת עטרות הישנה שמצפון לירושלים. מטרתה: יצירת רצף התיישבות יהודי ומניעת הפינוי של קבר האחים בו קבורים 16 חללים בני המושב עטרות, שנעזב ביום הקמת המדינה לאחר 36 שנות התיישבות חלוצית. בשונה מהמאבקים המזוהים עם פעילי ימין, בפעילות זו תומכים גם אנשי שמאל רבים.
בעבר, תוכננה על ידי משרד השיכון שכונה יהודית חדשה בעטרות עם אפשרות לבניית 9,000 יחידות דיור. אם התוכנית תאושר, היא עתידה לקום ברובה על שטח שדה התעופה הישן שמושבת מאז האינתיפאדה השנייה. עם זאת, לפי תוכנית המאה של נשיא ארה"ב הקודם, דונלד טראמפ, עטרות הוגדרה דווקא כשטח אותו יקבלו הפלסטינים לפיתוח אזור תיירות משלהם.
ביום ראשון האחרון, ברקע המשבר הפוליטי, הגיעו חברי כנסת ממפלגות הימין כדי להתרשם מהמקום ומתוכניות הפיתוח. במערכת הבחירות האחרונה דווח כי נתניהו הפעיל לחצים על עוצמה יהודית והאיחוד הלאומי לרוץ יחד תחת רשימת "הציונות הדתית", בתמורה לקידום הליכי האישור של השכונה היהודית החדשה בעטרות, כפי שדורשים ממנו גורמי ימין כבר זמן רב.
רותי דנון, שגדלה בעטרות, מנהלת בעשרים השנים האחרונות את המאבק על עתידו של המושב ושימור זכר עטרות, לצד הנצחתו של אחיה מיכאל שנפל בהגנה על הבית. היא מתגוררת כיום במושב בני עטרות שליד לוד עם בעלה פרופ' יהודה דנון, נשיא אוניברסיטת אריאל, אותו היא מגדירה "שותף ותומך שקט".
בריאיון לאתר מקור ראשון היא מספרת על חייה במקום עד לפינוי במהלך מלחמת העצמאות. "אחי ואבי היו בין המגינים. את הנשים והילדים פינו בראשון במאי בעזרת הבריטים. החביאו אותנו במשאיות וציוו עלינו לא להשמיע קול ונסענו דרך מחסומים של האויב לירושלים", משחזרת דנון. "הגברים הלוחמים נשארו בעטרות להגן על היישוב יחד עם עזרה של חיילי חי"ש (חיל שדה, ע"ג) של ההגנה".
ב-14 במאי הגיעה פקודת הפינוי. "מטה ההגנה החליט שאי אפשר להמשיך להגן על המקום ו'לא לגוש עציון שנית'. כ-150 איש נאספו בנווה יעקב, על הדרך לירושלים, כדי לעצור את חיילי הלגיון שהגיע מצפון לאחר שעבר את גשרי הירדן".
במהלך הקרבות נפגע אחיה מיכאל מירי של חיילים ירדנים בעת שעלה להביא תחמושת לאחת מן העמדות. "המושג מעטים מול רבים זה בדיוק ככה", אומרת דנון. "הם היו בודדים מול אלפים, צבא ירדני סדיר וערבים מכל הכפרים". לאחר מכן עברו הלוחמים להגן על המושבה נווה יעקב ש"הייתה בנויה שורת בתים. פגעו כל פעם בבית אחר והרסו את היישוב. לקראת חצות, משהתברר שלא תגיע תגבורת, הם החליטו לעזוב".
42 הלוחמים שנפלו נקברו במחצבה של נווה יעקב. "כמעט שנה אחרי, בזמן הפסקת האש עם ירדן, הלך לשם הרב גורן עם אנשים מהמקום והעבירו את החללים להר הרצל. זו הייתה הלוויה הראשונה בהר הרצל ב-1949", מספרת דנון. את קבלת בשורת האיוב היא משחזרת: "אבא הגיע אל דירת חדר שדודתי שכרה לנו, אני זוכרת את הלילה הזה. אמא אמרה שמיכאל נפצע ואחרי זה הבנתי שהוא נהרג. הייתי בת 7 וחצי, ילדה קטנה".
באיזה שלב החלה הפעילות שלך לשמור על עטרות?
"כל השנים מאוד כאב לי שאמרו 'ברחתם מעטרות', זה לא נכון. לקראת שנת החמישים למדינה, כשפרשתי מהעבודה, הקמנו את עמותת 'מורשת עטרות' שעמדתי בראשה עד לשנה האחרונה".
באשר למסירת חלקת הקבר, דנון לא דואגת. "אני חושבת שהיהודים יודעים טוב מאוד להגן על קברים ואני מניחה שהחלקה תהיה מוגנת. גם אם המקום יוחזר בהסכמי שלום יהיה מי שיגן עליה. אני צריכה לדאוג לחיים, לא למתים".
מה המטרה של המאבק? את חושבת שהוא יישא פרי? יש התנגדות אמריקנית לכך
"להזכיר ולא לשכוח. אנחנו שמחים אם הולכים לבנות שם אבל חשוב לנו לשמר את שם היישוב. כבר קרה ורצו לקרוא לזה על שם בגין, והתייצבנו אצל שר התחבורה והסברנו לו שבשבילנו עטרות זו מצבה להתיישבות שהייתה, למגינים שלה. עכשיו התגנבה לאוזניי שמועה שרוצים לקרוא לה עטרות יוסף על שם הרב עובדיה יוסף. לא אכפת לנו מי גר פה, אבל את הרב יוסף אפשר להנציח במקומות אחרים, לא חייב בעטרות".
את מגדירה את עצמך אשת ימין?
"לא, זה לא קשור. דין עטרות כדין גוש עציון, זו הייתה אדמה עברית ויישוב עברי. גוש עציון היה 19 שנים ביד האויב, וחזר לידינו ב-1967. זה יישוב עברי על אדמת קק"ל, לא כמו שטחים בגדה".
מתייחסים לגוש כמו אל ההתיישבות ביהודה ושומרון.
"זה לא צריך להיות ככה. על גוש עציון יש קונצנזוס, גם אם מחר יש הסכם שלום לא יחזירו את גוש עציון, אז אותו דבר דין עטרות".
ואיך זה כשאת רואה פעילי ציבור וח"כים מהימין מתייצבים למאבק שלכם?
"אל תכניסי אותי לשיח הפוליטי, חשוב לי עטרות וזכר עטרות. אין לי שום עניין להיכנס לשיח פוליטי".
