אכילה היא אחת החוויות הבסיסיות והחזקות שהאנושות יודעת. כוחה הרב נובע לא רק משום שהיא מקיימת את הגוף, אלא גם מכיוון שהיא מזינה את הנפש. באמצעותה אנחנו מבטאים את רגעי השמחה ואת עיתות הצער והכאב. היא משמשת אותנו בטקסים ומציינת את המעמד החברתי שאליו אנחנו משתייכים. בכוחה לחבר בין הסועדים המסבים יחד לארוחה, אך גם להפריד בין אנשים וקבוצות – כפי שאכן נעשה באמצעות דיני הכשרות, המציבים חומה שקופה החוצצת בין שומרי ההלכה וכל היתר.
לאור זאת נראה שההנמקות הרווחות במחשבה היהודית לאיסורי האכילה מפתיעות. כאן נמצא סיבות כלליות בלבד, דוגמת הבנתן כגזירת הכתוב או ככלי "לצרף" באמצעותו את הבריות, וכן כריכתן בדאגה לבריאות הגוף והנפש. אף אחת מהנמקות אלו איננה מתייחסת להכרזה הדרמטית החותמת את הפרק העוסק במאכלים אסורים:
כִּי אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵא־לֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי (יא, מד־מה).
הפועל קד"ש, החורז את הפסוקים הללו, מרמז על הקשר בין איסורי אכילה, קדושתו של הקב"ה וקדושת עם ישראל הנגזרת ממנה. לא מדובר בהנמקה חברתית או בריאותית, אלא בבסיס דתי איתן שראוי לחשוף את ההיגיון הטמון בו.
מן הכהנים אל העם
על פניו נראה כי פרק י"א, המבחין בין החיות המותרות והאסורות לאכילה, מבליח ללא זיקה ממשית לפתיחת ספר ויקרא הממוקדת כולה בעבודת הקורבנות והקדשת המשכן והכהנים. ברם, שני עניינים קושרים בינו ובין הפרק הקודם. ראשית, גם בפרק י' ישנה התייחסות לאכילת בשר. כאן נמצא את ההוראות הניתנות לאהרן ולבניו בנוגע לקורבנות: בעוד שקודשי הקודשים נאכלים "בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ", הרי שקדשים קלים נאכלים "בְּמָקוֹם טָהוֹר" (פסוקים יג־יד). יתרה מכך, המילים החותמות את פרק י"א, "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל", מהדהדות את הדברים הנאמרים בפרק י' ביחס לכהנים: "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (י).
כך נוצרים שני מעגלים הקשורים לאכילת הבשר: האחד עוסק בכהנים ובאכילת הקורבנות, ומשנהו עוסק בישראל ובאכילת הבהמות, העופות, חיות המים והשרצים. אך בעוד שבנוגע לכהנים הדגש הוא על מקום האכילה, אצל בני ישראל מיוחסת החשיבות לפעולת ההבדלה בין החיות הטמאות והטהורות. פעולה זו קריטית להבנת הקשר בין ממד הקדושה והמאכלות האסורים, וחשיבותה עולה מעיון בפסוקים נוספים בהמשך ספר ויקרא.
בפרק כ' שב הכתוב ועוסק באיסורי האכילה. מופיעות בו כל אבני הבניין המוכרות מפרק י"א – ההבדלה, קדושתו של הקב"ה והתביעה "והייתם קדושים" המופנית כלפי בני ישראל בגינה. אלא שישנה תוספת:
אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי (כד־כו).
הציווי להבדיל בין החיות הטמאות והטהורות כרוך בעובדה שהקב"ה הבדיל בין בני ישראל ויתר העמים. שני סוגי ההבדלה מקיימים זיקה עמוקה לאלמנט הקדושה – הן של העם והן של א־לוהיו. אך מהי משמעות הקשר בין פעולת ההבדלה ובין הקדושה?
האחד המבדיל
ראשית, קדושתו של הקב"ה נובעת מכך שהוא המובחן המוחלט. אין דומה לו בשמיים ובארץ, והוא יחידי ואין בלתו. אלא שהדברים עמוקים יותר. פעולת ההבדלה מחזירה אותנו אל בראשית פרק א' ולבריאת העולם, הנעשית כולה על בסיס חלוקה בין גורמים שונים. כך לדוגמה ההבדלה בין האור ובין החושך, בין המים אשר מתחת לרקיע והמים אשר מעליו, וכן בין מאורות השמיים שמטרתם להבדיל בין היום והלילה. הא־לוהים הבורא הוא, אם כן, הא־לוהים המבדיל.
בדומה אליו, בני ישראל מתבקשים להבחין אף הם בין חיות שונות, שעה שהחטיבות המרכיבות את פרק י"א מבוססות על האופן שבו מסודר העולם: ראשית מופיעות הבהמות החיות על פני האדמה, לאחר מכן כל אשר במים, בימים ובנחלים, מכאן עובר הפרק לעסוק בעוף השמיים, ולבסוף בשרץ השורץ על הארץ. כך מתהדק הקשר בין מעשה הבריאה, ובין חובת ההבדלה בין החיה הנאכלת והחיה אשר לא תיאכל.
ובאופן עמוק יותר: בעבודה הזרה מתפזר הכוח בין אלים שונים. פסוקי התנ"ך והממצאים הארכיאולוגיים מכירים לנו את אלת הפריון עשתורת, את הבעל הוא אל הגשם, את אלי הים, השמש או המלחמה. אלה משפיעים על בני האדם, אך בה בעת מתקוטטים האחד עם חברו. הפולחן האלילי נשען על כוחם המוגבל של האלים ועל יחסי האיבה ביניהם, ומבקש לגייס אותם באמצעות פעולות מאגיות לקידום אינטרסים כאלה ואחרים. פולחן זה מניח את המסד לתפיסה בלתי מוסרית, שבה מתקיימים יחסי תן וקח בין האל לבני האנוש.
שונה מכל אלה היא האמונה בא־לוהי ישראל, אמונת הייחוד. כאן נמצא רק א־לוהים אחד, המאגד בתוכו את הכוחות כולם: "אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד זוּלָתִי… אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה" (ישעיהו מה, ה־ז).
א־לוהי ישראל הוא המקור לכול, ולכן הוא היחיד שיכול לחולל את החלוקות הקיימות בעולם. זוהי תכונתו הייחודית המבחינה בינו ובין אלי הכזב האליליים. לפיכך, בפעולת ההבדלה שמקיימים בני ישראל הם מחקים את סגולתו של הקב"ה, ובכך מעט מן הקודש המיוחס לו דבק אף בהם.
