אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים והחדים ביותר שלי הם הלילות שבהם הייתי מתעורר מצעקותיה של אימא. הייתי ילד קצת פרוע והצעקות של אימא לא היו זרות לי, אבל כשהצעקות העירו אותי משנתי בלילה, זה כבר היה סיפור אחר…
אבא היה מגיע לחדרי ומרגיע אותי. הוא הסביר שאימא לא צועקת בגללי אלא שיש לה חלומות רעים וסיוטים שבכלל לא קשורים אליי.
עם הזמן התרגלתי לצעקותיה וכשהתקרבה שנת בר-המצווה שלי התחלתי להבין כי מקור הסיוטים שלה הוא טראומות שעברה בילדותה, בנירנברג שבגרמניה, שם חיה עד גיל 12. היום כבר ברור לי שהאירוע הטראומתי ביותר שעברה היה "ליל הבדולח" שהתרחש בין 9-10 בנובמבר בשנת 1938.
אימי אילזה (אלסי ביולר-סימקוביץ) נולדה לג'ייקוב וחנה ביולר ב-14 במאי 1928. בשנת 1935 הצטרף למשפחה אחיה, דודי, ארנסט. הוריה של סבתי חנה – ג'ייקוב וברטה ויינשנק – גרו בסמוך. ב-1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון, הבין סבי ג'ייקוב ביולר שעליו לברוח עם משפחתו מגרמניה. באוקטובר 1938 הצליח לקבל ויזה לארה"ב וכך נמנעה ממנו חוויית ליל הבדולח שאירעה חודש מאוחר יותר, אותו פוגרום שהפך להיות לסיוט החיים של אמי.
חודש קודם לכן, שמחת תורה 1938, הייתה הפעם האחרונה שבה רקדה אימי יחד עם חברותיה בבית הכנסת האורתודוקסי ברחוב אסנוויין 7 שבני הזוג ויינשנק היו בין מקימיו. בשנת 1900 לערך תרמו בני הזוג ויינשנק לבית הכנסת רימוני תורה עשויים כסף, ועליהם הקדשה עם שמם (הרימונים שעיטרו את ספר התורה נשדדו בידי הנאצים אך לימים הוחזרו לצאצאי הזוג ויינשנק ונתרמו לבית הכנסת ביד ושם).
אימי הייתה רק בת 10 כאשר קלגסי הנאצים פרצו לביתם הרסו את כל תכולתו וחייל האֶס-אַה (SA) בחמת זעם שיסף את את אחד הציורים שהיו תלויים בבית בכידונו.
שנים רבות אחר כך, בכל פעם שביקרתי בביתה של סבתא חנה, נמשכו עיניי לציור ישן וקרוע שהיה תלוי מעל הספה במרכז הסלון. לא הבנתי מדוע התעקשה סבתא חנה להשאירו ואפילו הצעתי לה פעם בזהירות להחליפו בציור חדש. "הציור נקרע בידי הנאצים ואסור לנו לשכוח את ליל הבדולח!" אמרה. הבנתי.
במאי 1940, ימים ספורים לפני הפלישה הנאצית לצרפת, הצליח ג'ייקוב ביולר להשיג אשרות יציאה לארה"ב עבור אשתו חנה, אילזה (בת ה-12) וארנסט (בן ה-5), ולהצילם מהתופת של הפתרון הסופי. הורי אשתו, ג'ייקוב וברטה, נשארו בנירנברג. בראש השנה, 10 ספטמבר 1942, גורשו הזוג ויינשנק לטרזיינשטט וזמן קצר אחר כך, ב-1 במרץ 1943, ג'ייקוב נרצח.
בפברואר 1945, כאשר הייתה בת 75, נכנס קצין אס.אס. לעליית הגג שבה שהתה סבתא ברטה ויינשנק, ושאל "מי רוצה לנסוע לשווייץ?". היא לא האמינה לטוהר כוונותיו, אך החליטה להתנדב. להפתעתה הגיעה הרכבת שבה נסעה לסנט גאלן שבשווייץ. משווייץ נסעה לארה"ב, חברה לילדיה וחיה איתם עד יום מותה בגיל 95.
* * *
כך גדלתי, תחת התמונה שהושחתה בידי הנאצים בביתה של סבתא חנה, ליד סבתא רבתא ברטה שעברה את הגיהינום של טרזיינשטאט, וסמוך לחדרה של אימי שבו צעקה ובכתה בלילות ילדותי. זיכרונותיהם הטראומתיים של שלושת הדורות שגידלו אותי היו לחלק חשוב מזיכרון הילדות שלי שאותו העברתי ואני מעביר לילדיי ולנכדיי.
