החלטת הממשלה בשבוע שעבר על מתן פיצוי למשפחות ילדי "תימן, המזרח והבלקן" מקבלת למעשה את מסקנות ועדות החקירה, ובעיקר ועדת כהן־קדמי הממלכתית: לא הייתה חטיפת ילדים לאימוץ. הפיצוי ניתן על היעדר הודעת קבורה ומיקום קבר. ועדת החקירה קבעה ש־93 אחוזים מ־1,053 הילדים אכן נפטרו כפי שנאמר להוריהם בזמן אמת. על האחרים (בין 56 ל־70) אין מידע. ארבע ילדות הועברו לאומנה או לאימוץ; כל אחת מהן היא תוצאה של סיפור טרגי ולא של חטיפה מכוונת. לגבי מי שלא נמצאו ממצאים בעניינם, הוועדה אמרה שאי אפשר לשלול שגם להם קרה מה שקרה לארבע הילדות, אולם סביר שלגבי מרביתם אבדו מסמכי הפטירה, ולא הילדים.
מצד שני, החלטת הממשלה לפצות ב־150 אלף שקל כל משפחה שהתלוננה לאחת משלוש הוועדות, וב־200 אלף שקל משפחות שלא נודע מה עלה בגורל יקיריהן, אינה מבחינה בין משפחות שנגרם להן עוול מובהק, כלומר המקרים שבהם אין לנו מידע על מה שקרה לילד, ובין משפחות שהמידע נמסר להן במקוטע, בשל התקופה וההקשר (היעדר טלפונים, רישום שמות בעייתי, עומס על בתי החולים).
למעשה, רבות מהמשפחות ידעו כנראה בזמן אמת מה קרה ליקיריהן, וקיבלו את הבשורה בהבנה. תמותת התינוקות בתימן לפני העלייה עמדה על 40 אחוזים, ובארץ השיעור ירד ל־15 אחוזים. זו הייתה תופעה שגורה, אך להורים היה מוזר שזה קרה בבית חולים. רק בדיעבד, בחלוף השנים, המציאות המוכרת הייתה לטרגדיה. הקטגוריה "מקום הקבורה לא אותר או אותר באיחור" לא תמיד ברורה. איך ייקבע שלמשפחה נמסר באיחור על מיקום הקבר? לפי העדות בשנות התשעים, השישים, או כיום? העדויות לא תמיד תואמות זו את זו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האזרחים שימשיכו לאכן אותם גם אחרי הקורונה
– "אין אנו באים לייסד רבנות מטעם"
– כך הממונים על הרחרוח מחליטים מה מטריד את האף הציבורי
בעיה אחרת היא המינוח שנקטה הממשלה – טרמינולוגיה מאת עוזי משולם, "ילדי תימן, המזרח והבלקן". משולם ידע שיש גם ילדים מזרח־אירופים ש"נעלמו", אבל אם היה מציין זאת לא היה יכול להציג את הפרשה כעוול שגרמו אשכנזים למזרחים. לכן השתמש במונח "בלקן", אזור באירופה שרוב היהודים בו היו ספרדים. מה לגבי ילדים עלומים אירופים שאינם מ"תימן, המזרח והבלקן"? האם גם משפחותיהם יקבלו פיצויים?
האם הפיצויים יביאו לרגיעה ולהסרת הפרשה מסדר היום? תקדימים אחרים רומזים להפך. בשנות התשעים עבר חוק לפיצוי אנשים שנפגעו מהקרנות רנטגן, שעד שנות השישים היו הטיפול הנפוץ במחלת הגזזת. ישראל היא היחידה בעולם שמפצה על הטיפול הזה, שהיה שגור ונפוץ. הסיבה המרכזית היא שבשנות החמישים רוב חולי הגזזת בארץ היו עולים מצפון אפריקה, וכך סווגה הפרשה כעוד אחד ממעשי האפליה נגד העולים. אך הפיצויים לא הורידו את הפרשה מסדר היום, אלא עודדו את הטענה שנעשה כאן פשע מכוון: עובדה, המדינה מפצה על כך. וכשביקשו מאנשים להוכיח שעברו טיפול ושנגרם להם נזק, הבירוקרטיה הובאה כהוכחה להתעמרות נוספת. סביר להניח שזה מה שיקרה כאן. משפחות שלא התלוננו בעבר יבקשו לקבל פיצוי, והפרשה תמשיך להעיב. החלטת הפיצוי תשמש הוכחה שהמדינה מודה בפשע איום.
קביעת הפיצויים מעלה תהייה נוספת. למי מגיע פיצוי על עוולות שנגרמו בקום המדינה? לניצולי שואה, שהאשימו אותם שהלכו כצאן לטבח, נגרם עוול. לניצולי שואה שעלו לפני 1953 וכך נמנע מהם פיצוי מאת ממשלת גרמניה נגרם עוול. ליהודים מצפון אפריקה שנשלחו ליישב את קצות הארץ נגרם עוול. ליהודי אתיופיה שעלו דרך סודן ואלפים מהם מתו בדרך נגרם עוול. ליהודי עיראק, שרכושם הוחרם בידי ממשלת עיראק, נגרם עוול.
נגרמו עוולות, אבל חשוב לזכור את ההקשר: הכרעה אמיצה וחסרת תקדים להכפיל את אוכלוסיית הארץ בפרק זמן קצר וללא משאבים, באמצעות עולים שחלקם קשישים, חולים ונזקקים, פליטים מאירופה ומארצות ערב. בשנת 1949 לבדה עלו לארץ רבע מיליון יהודים. גם היום, ב־2021, לו היו מגיעים בתקופה קצרה עולים רבים כל כך, מדינת ישראל הייתה מתקשה להתמודד עם האתגר. להכרעה הזו, שהייתה בראש ובראשונה הכרעה נועזת של ראש הממשלה דוד בן־גוריון, היה מחיר כבד, שאת חלקו אנחנו משלמים עד היום.
ההיסטוריונים ד"ר צבי צמרת וד"ר אבי פיקאר הם מומחים לעלייה ולקליטה בראשית שנות המדינה
