אזרחי ישראל הערבים עניים יותר, מועסקים במקצועות צווארון כחול ולומדים בשיעורים נמוכים יותר באקדמיה, זוהי עובדה. כשמסתכלים בפרספקטיבה על שבעים שנה, חשוב להסתכל על התהליכים שהובילו לכך. במסגרת “ייהוד" המדינה והמאבק הלאומי, נושלו הערבים מאדמותיהם והפכו מחקלאים לפועלים התלויים בשוק העבודה היהודי. במצב זה גם לא הופנו משאבים ראויים להשקעה בתשתיות ובחינוך.
אתגרים אלו יצרו בסיס בעייתי לאזרחי ישראל הערבים להשתלב במערכות התעסוקה, השלטון והאקדמיה. לכך יש להוסיף חסמים מבניים כמו מגורים בפריפריה, וגם, יש להודות, גזענות וחוסר רצון לעבוד וללמוד עמם או להעסיק את “האחר". גם החברה הערבית עצמה עוברת תהליכי שינוי משמעותיים בשנים האחרונות מחברה שבטית־קולקטיביסיטית, לחברה אינדיבידואלית וחופשית יותר, בכל הקשור לפרנסה ולחיי המשפחה שהיו נהוגים בה.
כל המטען הזה משתקף היטב בנתונים: רק 49% מהערבים בישראל מועסקים, לעומת 70% מהיהודים, והפער הגדול הוא בעיקר בקרב הנשים; רק 29% ממשקי הבית הערביים מכניסים יותר מ־8,000 ש"ח בחודש לעומת מחצית ממשקי הבית היהודיים; חצי מהגברים הערבים עובדים בבינוי ובתעשייה, ורק 14% מהגברים ו־30% מהנשים הם בעלי משלח יד אקדמי.
בנוסף, כמעט חצי מהערבים העובדים מעידים כי הם מועסקים בלא חוזה. אבל יש גם אור קטן בקצה המנהרה – באקדמיה, למשל, נרשמה בעשורים האחרונים עלייה וכ־11% מבוגרי התואר הראשון בישראל הם ערבים, בעיקר נשים. בשירות המדינה משולבים היום יותר ערבים, אך הממשלה הגיעה ליעד של עצמה באיחור של כמה שנים, ולא הציבה יעד חדש לשילוב יותר ערבים במשרות בכירות. אין ספק, מה שנעשה למען שילוב הערבים בכלכלה הישראלית הוא עדיין מעט מדי, אך אין ספק גם שעדיין לא מאוחר מדי.
