שופטי בג"ץ אסתר חיות, דפנה ברק־ארז ומני מזוז ידונו ביום שני בעתידו של משק אחיה, מהמשקים החקלאיים הגדולים בבנימין. על המשק מאיים "צו שימוש מפריע" שהוצא נגדו בפברואר 2008.
חברת משק אחיה רכשה את הקרקעות ואת בית הבד מרונית שוקר ובועז מלט, לאחר שבעלה של רונית, מייסד המשק, נפצע קשה והוגדר צמח.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "תרבות ההחרמה פוגעת במשילות וביכולת להרכיב ממשלות"
– כך הביסה איראן את חקלאי ישראל בקרב על הסלרי
– כשאורנה בנאי הכחישה את הקורונה
לאחר שהוצא צו שימוש מפריע על שטחים חקלאיים נרחבים בעמק שילה, הגישה חברת משק אחיה ערר לוועדת עררים באמצעות עורך דינה אז דורון ניר־צבי. הוועדה פרסמה את החלטתה בנובמבר 2013.
הוועדה הודתה בתחילה כי "לא הוכח שמר חטיב (הפלסטיני המתלונן) הינו בעלים של קרקע כלשהי בעמק שילה", אך קבעה כי אף על פי כן, "היעדר הוכחת הבעלות במקרקעין אינה מעלה ואינה מורידה, לאור ההגדרה הרחבה מאוד של המושג 'מקרקעין פרטיים' בצו בדבר שימוש מפריע, הכוללת למעשה את כל הקרקעות שאינן בבעלות המדינה".
במילים אחרות, כל קרקע שאינה "קרקע מדינה" מוגדרת "קרקע פרטית", גם אם עותר מוחשי לא הוכיח עליה בעלות – ולפיכך אפשר לפנות ממנה חקלאים יהודים.
עוד קבעה הוועדה שהמחזיקים הראשונים בקרקע, משפחת שוקר ובועז מלט, לא היו זכאים לחזקה מכוח הדין העותמאני, משום שהחליפו את סוג הגידול במהלך תקופת עשר השנים שנדרשת ליצירת החזקה.
צו שימוש מפריע הוא פרי מוחה של רונית לוין־שנור, פרקליטה ביחידת יועמ"ש איו"ש, במסגרת עבודת התואר השני שלה. שנור טענה שלא נכון לפתור סכסוכי מקרקעין ביו"ש בבתי משפט, מאחר שלפלסטינים קשה לגשת לערכאות והם פוחדים מאלימות המתנחלים. במקרה של תלונה מצד פלסטיני על פלישה, כך הציעה, יש לפנות את החקלאי היהודי מהשטח באופן חד־צדדי. יועמ"ש איו"ש ופרקליט המדינה אימצו את הרעיון, וצווים רבים הוצאו לפיו.
דו"ח השופט אדמונד לוי תקף את הצו במילים קשות. "על פי השקפתנו הצו דרקוני, ושיטת משפט מתוקנת אסור לה שתשלים עם קיומו, גם אם הוא מנומק בצורך לשמור על הסדר הציבורי", כתבו חברי ועדת לוי. "לא ברור כיצד עיבוד חקלאי של קרקע שאינה קרקע מדינה ואין לה דורש מהווה הפרה של הסדר הציבורי. נראה אפוא כי הוגי הצו שמו לעצמם מטרה – למנוע מההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון להרחיב את גבולה".
בעקבות הדו"ח דנה הכנסת בסוגיה, והמדינה הודיעה שהיא מקפיאה את החלטת ועדת העררים עד לסיומה של עבודת מטה במשרד הביטחון. השר דאז משה יעלון טען שזהו צו לא מוסרי, אך הוועדה במשרדו משכה את העניין במשך שנים ולא הגישה המלצות.
בינתיים הגישו הפלסטינים עתירה לבג"ץ בדרישה למימוש הצו הנוגע בין השאר למשק אחיה, והפרקליטים רועי שוויקה ויונתן ברמן ממחלקת הבג"צים חזרו לעסוק בה לאחר פסילת חוק ההסדרה בבג"ץ. הם נאחזו בקרנות המזבח וטענו שלצו שימוש מפריע יש חשיבות "בשמירת הסדר הציבורי ומניעת הפרעתו באמצעות פלישה לרשות הפרט", תוך אימוץ "רף הוכחה מנהלית", כלומר רף נמוך שאינו דורש הוכחת בעלות מלאה של המתלונן, ומסתפק בזיקה כלשהי.
עוד טענו הפרקליטים שהצו חוקי ושאין מקום להתערב בו. מאחר שהשטחים האמורים "משמשים זה שנים כמקור פרנסתם של משפחות רבות", כתבו נציגי מחלקת הבג"צים, "יש להעדיף מתווה של פינוי מוסכם בדרכי שלום", קרי – שמשק אחיה יעקור בעצמו את מטעיו וכרמיו.
בכתב התשובה הזכירו עורכי הדין איתמר מירון וירין ראובן, המייצגים את המשק כיום, שראש המנהל האזרחי דאז אלוף מוטי אלמוז אמר שנאלץ לחתום על הצווים אף שלא הסכים עם תוכנם. הם העלו מגוון טענות משפטיות, ובהן שמשק אחיה רכש את השטח ולא פלש אליו ולכן צו שימוש מפריע – המכוון לפולשים – אינו חל עליו; ושצו שימוש מפריע יכול לחול רק על קרקע פרטית, והקרקעות בעמק שילה הן קרקעות "מירי" בבעלות הריבון.
