אחד המדדים שצה"ל נהנה לנפנף בהם הוא האחוז המרשים שרוכש לו כבוד בציבור הישראלי. ואכן, בשנים האחרונות שמר הצבא על אחוזים גבוהים מאוד במדד אמון הציבורי – מעל 93 אחוז בממוצע. אולם אתמול (ב') פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה את מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2020, אשר מציג תמונת מצב של אמון הציבור בכלל מוסדות המדינה, והפעם צה"ל מתרסק.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ייסורים מחסנים: כך תתמודדו עם תופעות לוואי של המנה השנייה
– למרות הקמפיין החדש: האיחוד הלאומי לא שינתה את שמה
– עודד, אם אתה לא רוצה להקשיב, בשביל מה לראיין?
על פי הנתונים, הצבא נופל לשפל עם מדד אמון ציבורי שעומד על 81 אחוז, ביחס ל-90 אחוז בתקופה המקבילה אשתקד – הנמוך ביותר מאז 2008, אז ייחסו לנתון הנמוך את כשלי מלחמת לבנון השנייה. אך לפני שמקימים ועדת חקירה ממלכתית, חשוב לציין שעדיין מדובר באחוז גבוהה מאוד, וצה"ל ממשיך לעמוד במקום הראשון באמון הציבור ביחס למוסדות האחרים.
השאלה שיש לשאול היא מדוע הציבור מאבד את אמונו בגוף שמבחינה מקצועית, דווקא נמצא בתקופה מצוינת. להערכתי, ייתכן שישנן מספר סיבות לנפילה הזו, מהתנהלותו של דובר צה"ל בשנים האחרונות, דרך זיוף נתוני גיוס החרדים ועד לסערת יצחק בריק ועוד.
דובר צה"ל מוסר. בשנים האחרונות שינה צה"ל ב-180 מעלות את תפיסתו בכל הקשור לניהול האסטרטגיה של דובר צה"ל מול התקשורת. דובר צה"ל הוא גוף ענק שמשרתים בו קרוב ל-700 חיילים, ותפקידם המרכזי הוא להיות הקול של צה"ל בעיתונות. עד 2017, דובר צה"ל נוהל על ידי אלוף מוטי אלמוז, שמסיים כעת את דרכו כראש אגף כוח האדם בצבא. אלמוז הנהיג שיטה של פתיחת צה"ל לציבור באמצעות התקשורת. בתקופתו הצבא קיבל מנה מכובדת של סיקור עיתונאי, וכתבים מצאו עצמם נעים בין צפון לדרום לספר את סיפורם של החיילים ובתקופות החגים, על שערי עיתונים ומגזינים הופיעו סיפורים צבאיים. פתיחת צה"ל לתקשורת גם שינתה את המאזן כך שהופיע הרבה יותר סיקור חיובי מסיקור שלילי. כל זה תרם באופן משמעותי לחיזוק אמון הציבור.
עם הדחתו של האלוף חגי טופולנסקי מראשות אכ"א ב-2017, מונה אלמוז לתפקיד במקומו, ואל ראשות דובר צה"ל הגיע תא"ל רונן מנליס. מנליס ראה בתפקיד הדוברות משהו אחר לגמרי. שערי הבסיסים ננעלו לכתבים, וכמות הסיקור פחתה באופן ניכר. שינוי התפיסה אף הביא לשינוי ביחס הסיקור – מספר הכתבות השליליות עלה, והיחס החיובי פחת. התוצאה הישירה הייתה שמפקדים רבים ויתרו על תענוג המפגש עם עיתונאים, שכן המפקדים היו הראשונים שאבדו אמון בתקשורת "העוינת", וכך המצב הדרדר אף יותר.
בשנה האחרונה מוביל את דובר צה"ל תא"ל הדי זילברמן, שמחזיר לאט לאט את הכתבים לבסיסים ויתכן שעם יציבות בתחום, יעלו המדדים. אולם עדיין אין ספק שכיום כתב שרוצה להיכנס לבסיס צבאי נתקל במכשולים רבים יותר מאשר בעבר.
זיוף נתוני גיוס החרדים. חשיפת מחדלים היא מתפקידיה החשובים ביותר של התקשורת, ופרשת זיוף נתוני גיוס החרדים הייתה מסוג המחדלים שלא תורמים לאמון הציבור במערכת, בלשון המעטה. גם לפני החשיפה, נתוני הגיוס החיוביים שהופצו העלו בציבור תחושה שמשהו לא מסתדר. מצד אחד, צה"ל דיווח על נתוני גיוס שפחות או יותר עומדים ביעדים שהוגדרו על ידי הכנסת, ומצד שני, הצבא לא הצליח להציג את המציאות שהייתה אמורה להשתקף מהנתונים. פיצוץ הפרשה הוכיח לרבים בישראל שהמערכת מרמה, ולמרות שמדובר בתקלה של בודדים וזוטרים, האמון הגבוה שהציבור רכש לצה"ל ספג מכה קשה. ריצתו של צה"ל להודות בתקלות ולהפיק לקחים, כמו גם הקמת ועדת בדיקה שקופה בנושא תרמו מעט, אבל מעט מדי ומאוחר מדי יחסית לנזק שנגרם.
יצחק בריק. ביום בו האלוף במילואים יצחק בריק פשט את המדים לאחר עשר שנים בתפקיד נציב קבילות החיילים, הוא הרעיד מדינה שלימה. באומץ רב, בריק התייצב מול הארגון העוצמתי ומול כל המדינה ופרסם דו"חות מדאיגים על טיוח והשתקה בתוך צה"ל. בריק גם נגע בעצב חשוף שהביא את אמון הציבור לשפל אחרי מלחמת לבנון השנייה: המוכנות של הצבא למלחמה. אל מול נציב קבילות החיילים לשעבר עמדו אנשי צבא שצוטטו כמקורבים לרמטכ"ל וניסו להוציא אותו לא שפוי, בלשון המעטה. בריק ספג הרבה, אך היה נחוש לפרסם את האמת.
הקמת ועדת בדיקה על ידי הרמטכ"ל גדי איזנקוט לבדיקת הטענות לא סייעה לאמון הציבור, שכן הבודקים נבחרו מתוך הכוורת הקרובה של הרמטכ"ל ומופע היח"צנות של תוצאות הוועדה הפך למופע סנגוריה על הרמטכ"ל. "זה לא מגיע לאיזנקוט", צרחו חברי הוועדה על הכתבים הצבאיים ששאלו שאלות קשות ולא קיבלו תשובות ענייניות. התקשורת והציבור לא קנו את המופע וכך נסדק עוד קצת אמון הציבור. ואז הגיע הרמטכ"ל כוכבי ובמקום להתנפל על האלוף בריק, הוא הקשיב לו. מסתבר שכשמקשיבים ולא משתוללים בניסיון להגן על המערכת, מגלים שיש לא מעט אמת מאחורי הביקורת. אך מבחינת מדד האמון, האירוע כבר עשה את שלו.
טרור התבערה בעוטף עזה. כשפרץ גל טרור התבערה בעוטף עזה, צה"ל בחר באופן מודע להתעלם ממנו. "אנחנו לא נירה במי שמעיף עפיפונים", הבהירו בכירים בצה"ל בפיקודו של גדי איזנקוט והאלוף אייל זמיר בתגובה לתהיות על חוסר תגובה. למרות שהם לא מהווים איום קיומי על מדינת ישראל, העפיפונים של ארגון הטרור חמאס אתגרו את צה"ל בשנים האחרונות. חוסר התגובה בתחילת הגל, לצד תמונות יומיות של כיבוי שריפות באלפי דונמים בוערים בעוטף, לצד לילות חסרי שינה של המתגוררים בסמוך לרצועה כאשר ברקע פיצוצי רימונים, הביאו את תושבי העוטף לזעוק הצילו.
צה"ל בחר להכיל את האירועים, וגרם לעצמו נזק גדול. כמה חודשים לאחר מכן החליט הצבא לשנות גישה ולהתחיל להגיב לטרור. המצב הגיע להסלמה של כמה ימי קרב, שתמיד פרצו בגלל החרפת התגובה של חמאס ופגיעה במעגלים רחבים יותר מעוטף עזה. "דין העוטף הוא לא דין תל-אביב" זעקו התושבים – וצדקו. כשרקטה שוגרה לעבר העוטף, הצבא הסתפק בטנק ששיגר בתגובה פגז לעמדות חמאס, אך כששוגר טיל לבאר שבע או למרכז, זה הוביל ליום קרב קשה בדרום עם פגיעות משמעותיות בתשתיות טרור. צה"ל ניסה להסביר את ההיגיון במפת המטרות שלו אבל שוב, מאוחר מידי. תושבים רבים בדרום כינו את צה"ל גוף שקרן שמרמה את הציבור בדיווחיו, והצבא לא הבין עד כמה המצב חמור. בכל פעם ששאלתי קצין בכיר אם הוא לא רואה את חוסר האמון של תושבי הדרום בצבא, נעניתי בתשובה שהמדד מראה ההפך, 93 אחוז מאמינים בצה"ל.
ובכן, קצינים יקרים, המציאות השתנתה. אמנם אתם עדיין במקום הראשון – אבל גם אליפות צריך לדעת לקחת בסטייל.
