"זיהיתי את הרכב המנופץ, ידעתי שהוא של רבקה"

ביום ראשון התקשרה חברה לשרה אביטן (פפרמן) כדי להציע עזרה ולברר מה שלום אחותה, רבקה. לשרה, שלא ידעה דבר, לקח כמה דקות להבין. זמן קצר קודם לכן, אחותה רבקה טייטל נפצעה קשה מאבנים גדולות שהוטחו ברכבם בכביש 465 ליד היישוב נווה־צוף שבבנימין. בפוסט שפרסמה אחות נוספת, דסי פפרמן, היא קבלה על תיאור האירוע כיידוי אבנים, ותיארה, על פי עדות הילדים שנכחו במקום, "קבוצה גדולה של מחבלים הנושאים סלעים בידיהם. לא אבנים, סלעים. משהו כבד וגדול שגבר צעיר זקוק לשתי ידיים על מנת להרימו".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם טראמפ יספיק להביא להסכמי נורמליזציה נוספים?
– הפסקת חיסון החיילים ותגבור המערך האזרחי: בצה"ל נערכים לסגר השלישי
– דעה: הפגנות לא יכולות להחליף שלטון, ותודה לדמוקרטיה

אחרי כמה דקות קיבלה שרה לטלפון שלה סרטון ובו נראתה המכונית הפגועה של אחותה, עם כתמי דם רבים. "קיבלתי סרטון מזעזע. קשה לראות אותו, במיוחד כשזיהיתי את הרכב וידעתי שהוא של אחותי. כנפגעת פוסט־טראומה לא מסובך להבין איך זה תפס אותי".

לפני 12 שנים בדיוק הייתה זו שרה שחוותה על בשרה את פגיעתו של הטרור. בעת שהיא ובעלה משה עשו את דרכם משבות־רחל לכוכב־השחר, פתחו מחבלים בירי לעבר מכוניתם. משה נפצע קשה ואיבד כמעט לחלוטין את מאור עיניו. הפיגוע שאירע כעת החזיר אותה לאסון הפרטי שלה.

"רבקה במצב לא פשוט, אבל אנחנו רואים כל הזמן שיפורים קטנים. היא רוב הזמן ישנה, היא תשושה, עם חומרי הרדמה. היא פותחת עיניים ומחפשת אותנו מסביב, וכשהיא מגלה שאנחנו שם היא חוזרת לישון".

היא מודעת למה שקרה?
"סיפרנו לה כמה פעמים, אבל היא כל פעם שוכחת ואנחנו צריכים לספר לה שוב. זה מאוד טבעי".

אחרי ששמעה על הפיגוע מחברתה, שרה התעשתה, אספה את בעלה ויצאה לכיוון בית החולים. בדרך הספיקה להתקשר לאחות נוספת, ליידע אותה ולבקש שתלך להודיע לאימם בטרם יגיע אליה הסרטון. "זו לא הפעם הראשונה שאנשים שומעים על פיגוע שנוגע למשפחה שלהם באמצעות סרטוני זוועה. אנשים מרשים לעצמם לחדור לפרטיות, לצלם ולהפיץ, הם לא יודעים מה זה עלול לעשות ואיך זה ישפיע. אימא שלי בת 75, אני לא יודעת איך הייתה מגיבה לסרטון".

בכל התקופות הקשות בחייה של שרה – הפיגוע שעברו, והאירוע המוחי שעבר על בתה שנה לאחר מכן, רבקה הייתה שם עבורה. כעת, היא משיבה לה טובה. "רבקה היא אישה מדהימה, מורה למחול בהכשרתה שעברה תאונת דרכים ולא יכולה לעסוק בתחום. היא עובדת כסייעת בגן ילדים, מאוד מוערכת על ידי הצוות וההורים. היא מגדלת לבד שישה ילדים כמו אימא לביאה. אנחנו שם בשבילה, ואיתנו כל תושבי היישוב שלה, שבות־רחל. התחלנו לראות צעדים קטנים של שיפור אצלה, אנחנו במגמה טובה, אין פגיעה מוחית. צריך לחכות שהפצעים יתרפאו. אני מאמינה שהיא תעמוד על הרגליים".

"אבנים לא פחות מסוכנות מירי. אחרי הפיגוע שלנו שמעתי, ואני שומעת גם עכשיו, אמירות כמו 'אל תגורו באזור הזה, תלכו לגור במקום אחר'. אבל ביטחון של אזרחים צריך להיות בכל מקום"

בעת הפיגוע הייתה רבקה בדרך לבדיקת קורונה עם שניים מילדיה. למרבה המזל הילדים לא נפגעו. שרה: "אבנים לא פחות מסוכנות מירי. הרבה פעמים לא שומעים על זה כי זה נגמר בלי נפגעים. אחרי הפיגוע שלנו שמעתי, ואני שומעת גם עכשיו, אמירות כמו 'אל תגורו באזור הזה, תלכו לגור במקום אחר'. אבל ביטחון של אזרחים צריך להיות בכל מקום. אני מספיק מבוגרת כדי לזכור את הפיגועים שהיו בקניונים ובאוטובוסים בתל־אביב. אין מקום להתחבא בו. הסוד הוא להרתיע מראש, ולא להיות עסוקים בהגנה. אם מחבל נתפס הוא צריך להישאר בכלא ולא להשתחרר במחווה כזו או אחרת".

נלחמת בכל חזית

משפחת פפרמן היא משפחה מגוונת, מלוכדת וחמה. שבט של שמונה בנות ואימא, שיעשו הכול אחת עבור השנייה. רות ומיכאל, ההורים, הכירו באנגליה בעת שעבדו יחד כזמרי אופרה. רות לא הייתה אז יהודייה, אך עם הזמן השניים התקרבו ליהדות, היא התגיירה, ובשנת 1981 עלו לארץ עם חמש בנות. שלוש הצעירות נולדו כאן. "אנחנו משפחה שנמצאת על כל הרצף הדתי, מדתיים לאומיים ועד חרדים, כל אחת בחרה את המסלול שלה. אבל גם אם הלכנו לכיוונים אחרים, הקשר ביננו מאוד חזק. תמיד כשצריך עזרה, כשמשהו קורה לטוב ולמוטב, כולן מתייצבות. זה כיף גדול".

שרה, 45, זוכרת מבית ילדותה בעיקר את זמירות השבת של הוריה, שבהן ביטאו את כישרון השירה. הוריה, שהיו דתיים, התחרדו עם השנים. "חלק מהאחיות למדו בבית יעקב, חלק באולפנות. הם מאוד מקבלים את כולם ומאמינים בזה שכל אחד ילך למקום שטוב לו". אביה היה עורך דין אך התקשה לעבוד במקצועו עקב פערי השפה והתרבות. כשהתחרד הפך לסופר סת"ם. הוא נפטר בגיל 47 מסרטן כליות.

באוקטובר 2009 נעצר בעלה של רבקה, יעקב (ג'ק) טייטל. במאי 2010 קבע הפסיכיאטר המחוזי שהוא נמצא במצב בלתי שפוי ולא כשיר לעמוד לדין, אך בעקבות חוות דעת סותרת קבע בית המשפט המחוזי שהוא כשיר. ב־2013 הורשע על פי הודאתו ברצח שני פלסטינים ב־1997 – עיסא ג'בארין, רועה צאן מיטא, וסמיר בלביסי, נהג מונית ממזרח ירושלים – וכן בחבלה בכוונה מחמירה בעקבות הנחת מטען סמוך לדלת ביתו של פרופ' זאב שטרנהל, ובביצוע עבירות נשק והסתה לאלימות וטרור. דינו נגזר לשני מאסרי עולם ושלושים שנות מאסר.

"עברנו טלטלה", אומרת שרה. "אנחנו לא עוסקים בסיפור הזה, אם הוא אשם או לא, אנחנו פשוט תומכים ברבקה במה שרק אפשר. מה שבטוח שכל מה שהיה, אם היה, לא היה לו שום קשר לרבקה. היא נחקרה בשב"כ ובמשטרה ואין לה קשר לדברים. היא אחותנו וצריך לעזור לה, אז וגם היום".

ובכל זאת, רוצח חי בקרבכם. היו לכך סימנים מקדימים?
"לא היו סימנים. יעקב הוא אדם עדין נפש, טוב לב. אם את צריכה להגיע לנהריה והוא לאילת, הוא ייקח אותך על הדרך. לא מישהו שהיית חושבת שהוא מסוגל לרצוח". רבקה מטפלת לבדה בששת ילדיהם. "היא אישה מיוחדת, מגדלת את הילדים עם המון חום, אהבה ונתינה, היא ממוקדת בצרכים של כל אחד מהילדים ונלחמת בכל חזית שצריך".

משה כבר החל להיפרד

בדיוק לפני 12 שנים, בינואר 2009, עשו בני הזוג אביטן את דרכם משבות־רחל לכוכב־השחר. הם היו בדרכם חזרה מטיפול זוגי. אביטן מתלבטת לפני השיתוף, ולבסוף מחליטה שאין לה מה להסתיר. "הרבה פעמים כשדיברתי על הפיגוע אמרתי שחזרנו מ'סדנה', אבל למעשה חזרנו מטיפול זוגי. משה ואני התחתנו צעירים, אני בריטית והוא ממשפחה מרוקאית, גדלנו בתרבויות שונות לחלוטין והיו לזה השלכות על הקשר הזוגי".

באמצע הדרך התקרבה אליהם מכונית, עקפה אותם, ושניים מחמשת המחבלים שישבו בה פתחו עליהם בירי מטווח קצר. "החלו לירות עלינו משני כלי נשק. משה נפגע בראשו, חטף קליע בין עיניו. בנס גדול הוא הצליח לעצור את הרכב בשוליים למרות עיקולי הדרך ומהירות הנסיעה. חייגתי למד"א והזעקתי אמבולנס למקום. אחרי שניתקתי, נכנס בי חשש שהמחבלים יחזרו כדי לבצע וידוא הריגה. חייגתי שוב למד"א וביקשתי שיפגשו אותנו בכוכב־השחר. פניתי למשה וביקשתי שיעבור למושב הנוסע כדי שאוכל לחלץ אותנו משם. יצאתי מהרכב כדי לעבור לצד השני ולהיכנס למושב הנהג. בינתיים משה הצליח לטפס מעל בלם היד ולהתיישב במושב הנוסע".

הם המשיכו בנסיעה כשרוב חלונות הרכב מנופצים, והקור חודר פנימה. שרה הציצה על משה תוך כדי נהיגה, וראתה שהוא מחזיק את ראשו בשתי ידיו ודם רב זורם ממנו. "תוך כדי נסיעה משה החל להיחלש, והוא למעשה החל להיפרד ממני. הוא אמר לי 'שרה, אני לא חושב שאני אשרוד. אני אוהב אותך, תגידי לבנות שאני אוהב אותן'. הוא כבר התחיל לומר שמע ישראל".

מה עשית?
"זה היה בדיוק כמו בסרטים. צעקתי 'אתה לא הולך לשום מקום. אנחנו צריכים אותך', והמשכתי לנהוג לכיוון כוכב־השחר".

בכניסה ליישוב, למרות שהזעיקה את מד"א, אף אחד לא חיכה להם. שרה התקשרה שוב למד"א וביקשה שידריכו אותה מה לעשות. "השכבתי אותו, כיסיתי אותו במעיל, הסרתי גם את העליונית שלי ולחצתי איתה על מקום כניסת הקליע. בטלפון ביקשו ממני גם שאפתח לו את החולצה ואבדוק אם יש עוד פציעות, אבל הכול היה מלא בדם ולא הצלחתי".

בשלב הזה כבר הגיעו למקום אנשי רפואה וביטחון והחלו להיאבק על חייו של משה. אחרי טיפול ראשוני הגיע למקום מסוק והעביר את משה לבית החולים הדסה עין כרם. "בהתחלה לא אפשרו לי לטוס איתו. כשהם הבינו שאם אסע ברכב אז ייתכן שעד שאגיע לבית החולים כבר לא יהיה לי ממי להיפרד, אישרו לי לעלות. בתוך חמש דקות היינו בבית החולים".

בצילום הראש התגלה כי הקליע עבר מאחורי עיניו של משה בקו ישר, מילימטרים מהמוח. הוא ריסק את ארובות העיניים ופגע במרכזי הראייה שלו, במיוחד בצד שמאל. "אחר כך הסבירו לי כי העובדה שהקליע לא יצא מהגוף אלא נתקע הצילה את חייו, כיוון שהפציעות הקשות הן דווקא במקום היציאה מהגוף ולא במקום הכניסה בשל ההדף שנוצר".

משה הועבר לטיפול נמרץ, מורדם ומונשם. כעבור יומיים החליטו הרופאים להעירו. הוא סימן למשפחתו שהוא רוצה לכתוב להם דבר מה. על הדף שהביאו לו רשם "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד" – כל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה. מתחת הוסיף: "אני מבקש שתחיו על זה". "הוא ביקש שנחיה בידיעה שכל מה שקורה לנו הוא לטובה", אומרת שרה. תפילותיה הראשוניות שמשה יחיה, התחלפו בבקשה שלא תהיה פגיעה מוחית. התפילות נענו, אך ראייתו של משה נפגעה. "בהתחלה הוא רק הצליח להבדיל בין חושך לאור. עם הזמן המצב שלו השתפר, כיום הוא מסוגל לראות קווי מתאר של אנשים ורואה כשיש חפץ מולו. הוא לא מזהה אנשים מראייה, ונעזר בשמיעה. לקרוא הוא מצליח רק עם אותיות גדולות במיוחד".

כשמשה שב הביתה מבית החולים, המשפחה כולה הייתה צריכה ללמוד איך להתנהל. "למדנו לא להשאיר חפצים על הרצפה, לסגור ארונות, לדאוג שלא יהיו מכשולים בבית. עם הזמן משה למד איך לחיות עם המגבלה שלו, וכיום מי שלא מכיר אותו לא רואה אפילו שיש לו בעיית ראייה. הוא אופטימי מאוד, ובלי האופטימיות שלו לא יכולנו להיות היום במקום שבו אנו נמצאים".

בזמן הפיגוע היה משה קבלן בניין. בשנים האחרונות השלים לימודי משפטים והפך לעורך דין, וכיום הוא לומד לתואר שני במשפטים. "הוא אדם מבריק. שומע את החומר פעם אחת, וזה מספיק לו. כך הוא גם עבר את מבחני הלשכה, כשסטודנטים אחרים מקריאים לו את החומר. ממשה אני לומדת כל יום שמגבלה קיימת רק במקום שבו נותנים לה להתקיים".

אלא שהדרמות בחיי משפחת אביטן לא הסתיימו. שנה אחרי הפיגוע ששינה את חייהם, באמצע סעודת שבת, התלוננה טל בת השש על כאב ראש והקיאה. רק בדיעבד יתברר שהיא עברה אירוע מוחי. משה היה באותה עת בנופשון שיקום בים המלח. שרה ביקשה מבתה הגדולה לקלח את טל, וניקתה את הבלגן. בתה הגדולה הזעיקה אותה ואמרה שטל לא מגיבה. הילדה שכבה חסרת תגובה, עם עיניים פתוחות. שרה עטפה אותה בשמיכה והזעיקה את מד"א. מהאמבולנס שהגיע היא ביקשה לקחת אותה לשערי צדק, שכן ידעה שקרוב משפחה אחר מאושפז שם, וכך תוכל להעביר את השבת עם בני משפחה. ביציאה מהיישוב פגש האמבולנס שפינה אותה אמבולנס טיפול נמרץ. הם ידעו שיש כבר צוות שנענה לקריאה, אך הפרמדיק צורי חזי שהיה על האמבולנס השני, שמע את השם והכתובת והתעקש לבוא בכל זאת. שנה קודם הוא היה מי שהציל את חייו של משה.

"צורי הסתכל לי בעיניים ואמר 'אנחנו נוסעים להדסה עין כרם'. אמרתי לו 'צורי, אנחנו כבר חברים, בבקשה תסביר לי מה קורה'. הוא השיב שאסור לו לומר אבל מדובר במשהו מוחי". בחדר המיון צורי זירז את הרופאים, מנסה לדלג על משוכות כמו 'האם הילדה עברה התעללות או נפלה', ודואג שיגיע נוירוכירורג. בדיקת סי־טי חשפה שהילדה עברה אירוע מוחי, בעקבות פגם מולד שהתפרץ. היא הורדמה והונשמה במשך עשרה ימים.

"לא ידענו איך היא תתעורר ומה יהיה הנזק שייגרם לה", מתארת שרה. "הישוב שבות־רחל כולו נרתם לעזרה ותפילות". אחרי שבוע המדדים צנחו והמצב הוגדר קשה מאוד. משה פנה לחדר צדדי והתפלל. "הוא בכה ואמר לקב"ה שכאדם מבוגר הוא יכול להתמודד עם מה שנתן לו, אבל היא רק ילדה קטנה. הוא סיים את התפילה הזו עם תחושה פנימית שהכול יהיה בסדר. הסתכלתי עליו 'על מה אתה מדבר', אבל אחרי כמה ימים הרופאים התחילו להעיר את טל והיא הגיבה".

כיום טל בת 17.5, וחיה חיים רגילים. "היה לנו נס שהגענו למקום הנכון ושהפרמדיק כיוון אותנו. לא בזבזנו זמן קריטי", לימים קיימה המשפחה הכנסת ספר תורה כדי להודות על הנס. למשה ושרה יש כיום שבע בנות וכמה נכדים.

בשנה האחרונה פועלת שרה יחד עם הורים נוספים להקים עמותה לסיוע לפגועי ראש. הקורונה שיבשה את התהליך, אבל הרעיון קיים והם מתכננים ליישמו. האירועים שחוותה שינו את מסלול חייה. כאישה צעירה חלמה להיות רופאה, אבל נסיבות חייה הובילו אותה להוראה. כדי לא לוותר על החלום, החלה בשבוע שעבר ללמוד סיעוד במסגרת בית החולים לניאדו. הפציעה של רבקה דרשה ממנה להפסיד חלק מהשיעורים, אבל היא מתכננת להשלים את החומר ולהמשיך במסלול הלימודים. "קיבלנו חיבוקים ואהבה מכל עם ישראל. נכון, יש ברקע רעשים ציניים, אבל אנחנו לא מקשיבים להם. רבקה אישה חזקה, היא עברה לא מעט דברים קשים ויצאה מהם. היא תצא גם מזה ותחזור לילדים".