הבוקר (ה'), ביום האחרון של השנה, נחתה בישראל קבוצה של 67 עולים מברזיל וארגנטינה שמצטרפים ל-3,900 עולים מ-30 מדינות שהגיעו בסיוע הקרן לידידות בשנה החולפת. רוב העולים הגיעו מאוקראינה (1,559), צרפת (608) וברזיל (356).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "אובדן עשתונות של התקשורת": עומר ינקלביץ' מדברת לראשונה
– התנעת הקמפיין: סער החליט לא לירות לכיוון בנט
– שלום 2020? האם מותר להשתמש בתאריך לועזי
"השנה החולפת הייתה מלאה באתגרים כמותם לא ידענו בתחום העלייה. השמיים שנסגרו בכל העולם והמצב הדינמי בכל מדינה ומדינה הצריכו מידה גבוהה של גמישות ודבקות במטרה, הן של הצוותים שלנו והן של העולים. למרות הקשיים הצלחנו להביא ארצה קרוב ל-4,000 עולים משלושים מדינות שונות. אנחנו מעריכים שבשנים הבאות נראה גל של עולים שמגיע ארצה ונערכים בהתאם, על מנת לסייע לכל יהודי שמבקש להגשים את זכותו וחלומו לעלות לישראל", אומרת יעל אקשטיין, נשיאת הקרן לידידות.
יעל מספרת שחיפה היא שיאנית בקליטת עולי הקרן לידידות ואחריה נתניה, נהריה, ירושלים, בת-ים ואשדוד. פרופיל העולים מגוון ביניהם 25 ניצולי שואה, 121 מתגייסים לצה"ל ו-4 משפחות ברוכות ילדים. מבחינת תעסוקתית, השנה נוספו בישראל 177 מהנדסים, 100 כלכלנים, 120 מנהלים ו-133 סטודנטים.
"התאהבתי בישראל"
"פלירטטתי עם הרעיון לעלות לישראל כבר המון זמן", מספרת דיאנה שפירו, בת 27, שסוף סוף עשתה את הצד המתבקש ומגיעה לארץ בפעם השלישית בחייה, הפעם כאזרחית המדינה. דיאנה נולדה וחיה עד היום בריו דה ז'נרו, בירת ברזיל.
"תמיד הייתי קרובה ליהדות, הרגשתי חלק מהעם היהודי, למדתי בבתי ספר יהודיים. זה היה חשוב לי ולהורים שלי, למרות העלות הגבוה של לימודים אלו בברזיל, תמיד ניסינו לשמור על מסורת יהודית במשפחה. מאז שאני זוכרת את עצמי חגגנו חגים, הרגשנו קרובים ליהדות, וגם לישראל. אני לא מחשיבה את עצמי אדם דתי, אבל בהחלט מרגישה קרובה למסורת יהודית ובהחלט סקרנית ללמוד על יהדות ועל השורשים שלי עוד ועוד".
דיאנה ביקרה בישראל פעמיים, פעם ראשונה במסגרת התוכנית מסע, ובפעם השנייה לקחה חלק בתוכנית לסטודנטים זרים מטעם אוניברסיטת תל אביב, שם שילבה קורסים אקדמיים עם מגורים ועבודה בחווה חקלאית. "אני מודה, התאהבתי בישראל", מספרת דיאנה. "התאהבתי באנשים, בשמחת החיים של ישראלים, ביכולת שלהם לצאת לבלות מתי שרוצים ולחזור הביתה בשלום. אין את תחושת הביטחון הזו בברזיל".
רק פעם אחת בחייה חוותה דיאנה תקרית אנטישמית, אבל את האירוע הזה היא תזכור עוד זמן רב. "זה היה בכיתה י"א, היינו בשיעור היסטוריה ולמדנו על מלחמת העולם השנייה. המורה שידע שאני יהודייה וביקש שאכין הרצאה על השואה. התכוננתי והתחלתי לספר. ואז קם בן כיתתי ופתאום התחיל להגיד דברים פשוט נוראיים על יהודים, השתמש במילות גנאי הכי נוראיות ובסופו של דבר הביע צער שהצורר הנאצי לא השמיד את כולנו".
"הייתי בהלם, ברחתי מהכיתה, הלכתי ישר למנהלת בית הספר, התקשרתי להורים, לסבתא שלי, שבאו לתמוך בי. לא דיברתי עם הבחור הזה עד סוף הלימודים, אבל בבית הספר שכנעו אותי לא לעשות כלום עם הסיפור הזה, לא לפנות למשטרה, שום דבר. אני קצת מצטערת שהסכמתי לשתוק. אבל אין ספק שהאירוע המצער הזה תרם עוד קצת לרצון שלי לעלות לישראל".
לפני כשלוש שנים הייתה דיאנה קרובה מאוד לעלות לארץ, אבל אז זכתה לתפקיד חלומי – מנהלת פרויקטים בחברת מוזיקה ברשת, המקבילה הברזילאית לחברת Spotify. "זה מסוג העבודות שלא מסרבים להן. צברתי ניסיון רב, עבדתי בתפקיד מאוד מעניין, בשנה האחרונה עברתי לסן פאולו בגלל העבודה. דווקא שם התקרבתי מאוד לקהילה היהודית בעיר, ביקרתי בבית כנסת בחגים, הרגשתי חלק מהקהילה".
בעקבות הקורונה החברה פיטרה רבע מעובדיה ודיאנה איבדה את עבודתה. "האמת שתקופת האבטלה הייתה נהדרת עבורי, פתאום היה לי המון זמן פנוי, הבנתי שהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש ואמרתי – הנה, זה הזמן שלך להגשים חלום ולעלות לישראל. למרות הקורונה, למרות הכול, זו לא נפילה, זו הזדמנות. משם הדרך להרים טלפון לאנשי הקרן לידידות הייתה קצרה".
עולה נוסף מברזיל, שמי אוגוסטו לרנר קריגר, מספר שהתאהב בישראל עוד כשביקר בה לפני כעשור. "זו הייתה אהבה ממבט ראשון. תמיד ידעתי שאני רוצה לעלות לארץ ולבנות כאן את ביתי. תמיד הייתי מחובר למסורת יהודית". הוא סיים לימודי עיתונות ויחסים בינלאומיים והתחיל לפתח קריירה מצליחה בתחום. "החלום הגדול שלי זה להיות חלק מהעם היהודי בישראל ולבנות את החיים בארץ, אני מקווה שאצליח להיות עיתונאי בישראל ולתרום מהידע והניסיון שצברתי".
