שנה וחודשיים חלפו מאז נכנס דונלד טראמפ לבית הלבן, וכל ישראלי יודע למנות את הטובות שצמחו מאז לישראל. ההכרה בירושלים, ההעברה הקרובה של השגרירות, הקשחת העמדות כלפי הפלסטינים, קיצוץ תקציב אונר"א וכולי. אלא שמעבר לרשימה המכובדת הזו יש שינוי נוסף, חשוב לא פחות: הפיכת הדיסקט. אם בתחילה היה נראה שרק הנשיא וצוותו התחלפו אך יתר אגפי הממשל אדוקים בזמירות ישנות, בחודשים האחרונים מתחילה תזוזה גם בדרגי העבודה. במועצה לביטחון לאומי ובמחלקת המדינה – שני הגורמים המרכזיים בעיצוב מדיניות החוץ של ארה"ב – מתחילים להפנים את תפיסת העולם החדשה של הממשל הנוכחי, וזו בשורה שקשה להמעיט בחשיבותה. גם החלפת מזכיר המדינה רקס טילרסון – שהתנגד לביטול הסכם הגרעין עם איראן, בראש ה־CIA לשעבר מייק פומפאו, ידיד ישראל מובהק, משתלבת בשינוי הזה.
הנה דוגמה. הממשלים האמריקניים מצהירים כבר עשרות שנים על מחויבותם המוחלטת לביטחון ישראל. עד הממשל הנוכחי, המחויבות הזו כללה את הסיוע הביטחוני ההיסטורי, את התרגילים המשותפים, את שיתוף הפעולה המודיעיני וכן הלאה. ללא ספק מחויבות רצינית ומרשימה. בתקופת טראמפ, וביתר שאת מאז שאנשיו הצליחו למנות לתפקידי מפתח מי ששותפים להשקפת העולם שלו ושלהם, המחויבות לביטחון ישראל מתחילה לכלול את ההבנה שצה"ל חייב להישאר ביהודה ושומרון.
זה כמובן לא היה מצב הדברים בתקופת אובמה, אך גם לא בתקופת בוש הבן. שני הממשלים גיבשו בשעתם תוכניות ביטחון ליום שאחרי הקמת המדינה הפלסטינית. בבסיס התוכניות עמדה התפיסה שצה"ל ייסוג מהשטח, ושהשוטרים הפלסטינים יילחמו עבורנו נגד הטרור. למרבה הצער, מערכת הביטחון הישראלית וגם לא מעט פוליטיקאים כאן שיתפו פעולה עם הגישה הנאיבית והאווילית הזו. אצל טראמפ לעומת זאת, חושבים שהרעיון מופרך. הם לא היו זקוקים לניסיון ההתנקשות של העזתים בראש הממשלה הפלסטיני ראמי חמדאללה, כדי להבין ש"כוחות הביטחון" הפלסטיניים הם משענת קנה רצוץ. בממשל הזה יודעים שצה"ל הוא הערובה לשמירה על ביטחון ישראל ועל יציבות הרשות הפלסטינית יחד.
מה שאולי התחיל כתובנה של אחדים מיועצי הנשיא, מופנם במרוצת הזמן אצל הדרגים שמתחתיהם, שמנחילים זאת לנמוכים מהם וחוזר חלילה, עד שהתפיסה החדשה משתרשת והופכת לעמדה רשמית של הממשל. אם יגיע יום שבו יצהיר דובר הסטייט־דיפרטמנט כי "ללא מגפיים ישראליים על הקרקע ביו"ש, ביטחון ישראל בסכנה", נוכל לדעת שהמהפך של טראמפ הושלם.
מלחמה על הבית
בעוד האמריקנים מעצבים מדיניות חדשה לנוכח ההתפתחויות בשטח, מי שמפטירה כדאשתקד היא המערכת הביטחונית־מדינית של ישראל. זהו לוז טענתם של עורכי הדין צבי האוזר ואיציק צרפתי, לא בנוגע ליהודה ושומרון אלא בסוגיית רמת־הגולן. ביום רביעי הקרוב יערכו השניים בתל־אביב כנס שכותרתו "אסטרטגיה לאומית לרמת־הגולן". באירוע ישתתפו בין היתר סגן השר מייקל אורן, השגריר רון פרושאור וראש אמ"ן לשעבר האלוף עמוס ידלין. המטרה היא להניח על סדר היום הציבורי את ההזדמנות לדרוש ולקבל הכרה בינלאומית בנוכחותה של ישראל ברמת־הגולן.
האוזר, ששימש מזכיר ממשלת נתניהו בשנים 2009־2013, וצרפתי, שנטש קריירה של עורך דין פרטי לטובת פעילות ב'פורום קהלת', חיברו מסמך מדיניות מפורט בן 88 עמודים. הם מציגים בו את ההיסטוריה של הרמה – בעיקר במאה השנים האחרונות, את מעמדה המדיני ואת מצבה המשפטי, ומנסחים הצעה לקווי מדיניות חדשה בכל הקשור לגולן. השורה התחתונה שם היא: "לראשונה זה חמישים שנה נוצרה אפשרות לשנות גבולות במזרח התיכון, ולישראל יש הזדמנות לקבל הכרה בריבונותה בגולן כתוצר לוואי של המלחמה בסוריה".
ישראל, אומר האוזר בשיחה בביתו בתל־אביב, צריכה הייתה בעבר, ולמעשה גם עכשיו, לשנות אסטרטגיה בשלושה מישורים: ההתיישבות בגולן, ההתרחשות בסוריה והזירה הדיפלומטית. "ההתיישבות היא הדבר הכי צועק. ברמת־הגולן חיים כ־22 אלף מתיישבים. לאורך 50 שנה, מדובר בקצב אכלוס של בניין בן שמונה קומות בשנה, 32 משפחות בשנה. הסיבה לכך היא שלפחות עד פרוץ המלחמה בסוריה ישראל החזיקה את רמת־הגולן כפיקדון לקראת שלום, וגם מאז אין הבנה ממשלתית בצורך לקבוע עובדות בשטח. אין חרדים כמו ביו"ש, אין תנועה מיישבת, אין נדל"ניסטים ולצערי גם אין מעש ממשלתי. זו תעודת עניות".
אז מה אתה מציע?
"שינוי המציאות בשטח, קרי 100 אלף יהודים בגולן בתוך שנים ספורות. זה לא בשמיים".
אפשר להביא כל־כך הרבה אנשים לפריפריה כל־כך רחוקה, בלי מקורות פרנסה?
"כן, אפשר. תיצור מקורות תעסוקה, שים רכבת, זה אפשרי. זו מלחמה על הבית".
הרגל השנייה היא השפעה על הנעשה בתוך סוריה. איראן וטורקיה שלחו כידוע זרועות ארוכות לתוך סוריה, אם באמצעות פלישה ממשית (הטורקים) ואם על ידי הפעלת מיליציות (איראן). ישראל מצדה בחרה באסטרטגיה הגנתית של יירוט משלוחי נשק, אך איננה שחקנית בשאלת "היום שאחרי המלחמה". "המדיניות הסבילה של ישראל הביאה לכך שאיראן וטורקיה הנכיחו את האינטרסים שלהם במרחב הסורי, וישראל מוצאת עצמה בראשית 2018 בעמדת נחיתות, כאשר מול גבולה בגולן נוצר ראש חץ איראני־שיעי", כותבים האוזר וצרפתי. הם מציינים בצדק כי ברקע הבחירה לא לתפוס צד במלחמה, עומד הניסיון הכושל של ישראל במלחמת לבנון הראשונה להתערב בנעשה אצל שכנינו.
אז אתה מציע פלישה צבאית לסוריה? הרי זה דבר שלא מתחיל מבחינת דעת הקהל בישראל.
"בין אפס למאה יש לא מעט דרכי פעולה, גם בנושא הדיפלומטי וגם בתוך סוריה, וזה לא אומר שמחר ישראל שולחת כוחות לכבוש שטחים בסוריה. בין פעולה קרקעית ובין האסטרטגיה הקיימת, האומרת 'אנחנו לא מתערבים אלא אם כן מתקיפים אותנו', מרחב האפשרויות גדול".
כלי אחד שישראל החמיצה הוא תמיכה מהותית בכורדים הסורים. "הייתה היתכנות להקמה של ישויות מדינתיות או אוטונומיות חדשות, שלאוכלוסיות שלהן אין סכסוך דתי או היסטורי עם מדינת היהודים, כגון הכורדים, הדרוזים והנוצרים. שיתוף פעולה ישראלי־כורדי משקף ברית אפשרית בין שני עמים נחושים ודחויים במזרח התיכון, החולקים אינטרסים משותפים".
המלחמה בסוריה כל־כך מסובכת. אדם רציני כמו אהוד ברק, ולא רק הוא, טעה לחשוב שאסד ייפול. הרוסים נכנסו, האיראנים שם. באמת אנחנו צריכים להתערב?
"אין ספק שבהחלטה לתפוס צד במלחמה יש סיכונים, אלא שבמדיניות 'שב ואל תעשה' עלולים להיות סיכונים אסטרטגיים גדולים בהרבה. איראן וגורמים מטעמה מתבססים בגבול. ישראל עלולה להתעורר בוקר אחד למציאות גיאו־פוליטית עם סיכונים שהבשילו לאורך זמן תחת קונספציית ה'יהיה בסדר', כתוצאה ממדיניות של עצימת עיניים".
הרגל השלישית שמציעים האוזר וצרפתי היא המדינית־דיפלומטית. האוזר מונה שלושה "מצבי הבְקָעה", שבהן לטעמו החמיצה ישראל הזדמנות לשנות את העמדה האמריקנית כלפי הגולן. תחנת הזמן הראשונה הייתה התהליך המדיני של ג'ון קרי, שבו נדונו בהרחבה צורכי הביטחון העתידיים של ישראל. "באותו זמן סוריה קרסה לתוך עצמה. האם דרישה להכרה בריבונות הישראלית בגולן הוצבה כתנאי?" שואל האוזר רטורית, ויודע שהתשובה שלילית.
החלון השני היה בעת המשא ומתן הבינלאומי על תוכנית הגרעין בין איראן למעצמות. כזכור, ישראל התנגדה בתקיפות להסכם לכל אורך הדרך, וכך למעשה יצאה מהמשחק. "האם צריך היה להתנגד להסכם לכל אורך הדרך, או אולי לדרוש פיצוי אסטרטגי בדמות דרישה ישראלית להכרה בינלאומית ברמת־הגולן? אני לא יודע אם אובמה היה מסכים, אבל היה צריך לבדוק", אומר האוזר.
האוזר איננו נמנע מלבקר את הדרג המדיני, באופן מנומס וענייני, אבל הביקורת החריפה שלו מופנית כלפי המערכת הביטחונית, שעד ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה בסוריה, "חשבה שיש שליט יציב בסוריה, שיש אופק לשליטתו, שהוא נכון להגיע להסכם ושיש נוסחת הסכם ידועה (קרי נסיגה מהרמה). ההמלצה של 'מיטב בחורינו' הייתה להתקדם להסדר. היה סימון מטרה, כמעט באופן דתי. היו משאלות לב מנותקות מההוויה של המזרח התיכון, שכיום, בדיעבד, מובן עד כמה היו מופרכות. האם מישהו עשה חשבון נפש לאומי אסטרטגי כיצד הגענו ל'כמעט תאונה' ברמת־הגולן?!"
זה אמנם מצדיק שיחה נרחבת יותר, אך האוזר מדגיש שצרות האופקים איננה נוגעת רק לגולן, אלא לניתוח האסטרטגי בכלל. "בהיכרותי האינטימית עם המערכת המדינית והצבאית המעצבת את השיח האסטרטגי בישראל, יצאתי עם התרשמות בינונית ואפילו עם אכזבה. אף אחד במערכת לא קשר בין קריסת היציבות בסוריה ובין ההישג הנדרש לייצוב ההכרה בשליטתנו ברמת־הגולן. לצערי בישראל אין דיון אסטרטגי מסודר, לא במערכת הפוליטית ולא בממשק שלה עם זו הצבאית. יש נטייה להאדיר אירועים והישגים טקטיים לשיח אסטרטגי, לרבות בנושא הסורי".
כל הביקורת הזו, מדגישים האוזר וצרפתי, איננה מושמעת כדי לבכות על העבר אלא כדי לנצל את ההזדמנות השלישית שעדיין כאן, כלומר אותו מהפך תפיסתי שבו פתחנו, עם נשיא אמריקני שממשלו הופך על כרעיה ועל קרבה את הגישה האמריקנית המסורתית לאזור. "רמת־הגולן היא אזור אסטרטגי עבור מדינת ישראל. זה אינו אזור שנוי במחלוקת", מצטט המסמך דברים של שגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן, מהשימוע שנערך לו בסנאט האמריקני לפני שנה. כלומר, יש עם מי לדבר בוושינגטון, צריך רק לבקש.
