אחד הדברים הראשונים שהנשיא הנבחר ג'ו ביידן הבטיח לעשות מיד לאחר השבעתו ב־20 בינואר, הוא לבטל את ה־Muslim Ban. בצו הנשיאותי שעליו חתם הנשיא טראמפ בשנת 2017 נאסרה הכניסה לארה"ב לאזרחי 13 מדינות מוסלמיות, בהן איראן, עיראק, לוב, סומליה, סודן, סוריה ותימן, אך גם ונצואלה וקוריאה הצפונית. טראמפ חתם על הצו בעקבות הטבח בסאן־ברנרדינו בערב חג המולד 2015, שבו נרצחו 14 איש ו־21 נפצעו. את הפיגוע תכנן זוג נשוי, מוסלמי יליד ארה"ב ואשתו, מהגרת פקיסטנית. מלכתחילה עורר הצו התנגדות עזה בקרב אזרחי ארה"ב המוסלמים, ובעיקר בקרב משפחות שנמנע מהן להתאחד. גם סטודנטים שיצאו לחופשה ולא יכלו לשוב לארה"ב להשלים את לימודיהם, ואנשים שנמנעו מהם טיפולים רפואיים – כולל טיפולים מצילי חיים – מחו על הצו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בנט: מוותר על החלת הריבונות
– דעה: אי אפשר להשאיר את תלמידי ג'-ו' לבד בבית
– המטוס החדש שמשנה את המשוואה בשמי מזרח התיכון
הצו הציב את הקהילה המוסלמית בעימות חזיתי עם ממשל טראמפ. עם הזמן התרחב העימות למאבק על שוויון חברתי־דתי וזכויות אזרח. לתמונה נכנסו גם CAIR – המועצה ליחסים אמריקנים־אסלאמיים, ארגון הדגל של הקהילה באמריקה, ו־ISNA – החברה האסלאמית של צפון אמריקה. מהר מאוד הצטרפו למחאה גם הארגונים הפלסטיניים. את דגל המחאה וההפגנות הניפו בתחילה דמויות כמו לינדה סרסור, ובהמשך חברות הקונגרס מן הפלג הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית ובראשן אילהן עומאר וראשידה טליב. ככל שעבר הזמן והמאבק התעצם וקיבל סיקור בינלאומי נרחב, הפך ה־Muslim Ban לסמל המאבק של הקהילה המוסלמית בטראמפ ובממשל האמריקני.
גם ארגוני חברה אזרחית ובהם ארגונים יהודיים, שהמאבק לשוויון וזכויות אזרחיות תמיד היה חלק בלתי נפרד ממאבקם, החלו להזדהות עם מאבקה של הקהילה המוסלמית ולתמוך בו. ככל שמועד הבחירות לנשיאות התקרב, התעצם הקשר בין הקהילה המוסלמית באמריקה למפלגה הדמוקרטית. במפלגה זיהו את הפוטנציאל של הקול המוסלמי כמי שבעזרתו יוכלו לנצח, והקשר הלך והתהדק. ג'ו ביידן היה קשוב לקולות שעלו מן השטח במקומות שבהם חיים ריכוזים גדולים של מוסלמים, בעיקר במדינת מישיגן, אך לא רק בה. הפעילים המוסלמים מצידם זיהו בביידן קול אותנטי שקשוב לטענותיהם. וזה היה משמעותי. כי כדי לנצח בבחירות הייתה המפלגה צריכה להיאבק חזק. אמנם היה ברור שהמוסלמים לא יצביעו טראמפ, אך שם המשחק היה לגרום להם לצאת ולהצביע. ל־CAIR ו־ISNA היה חלק מרכזי במאמץ, כמו גם לאנשי הפלג הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית.
לא צריך להיות אזרח אמריקני ממוצא מוסלמי כדי להבין שה־Muslim Ban עצמו אכן בעייתי. מבחינה זו, ההבטחה של ביידן לביטולו הייתה לגיטימית; עם זאת, הבעיה עמוקה הרבה יותר. ל־CAIR ו־ISNA יש שורשים עמוקים בתנועת האחים המוסלמים. נזכיר כי מדובר בתנועה אסלאמיסטית שייסד האימאם חסן אל־בנא במצרים ב־1928. סיסמתה היא "האסלאם הוא הפתרון", ומטרתה להשליט את חוקי האסלאם על מדינות ערב ולהופכן למדינות הלכה המתנהלות על פי חוקי השריעה. רשמית, התנועה מתנגדת לאלימות ולטרור וקוראת להפצת האסלאם בדרכים דמוקרטיות ובדרכי שלום. אולם בפועל, היא קוראת להשמדת מדינת ישראל ויש לה קשרים עם ארגוני טרור. התנועה במצרים הגיעה לשיאה עם עלייתו של מוחמד מורסי לשלטון ב־2011, עד להפיכה נגדה שהוביל הגנרל א־סיסי, נשיא מצרים הנוכחי. יש לה סניפים בעשרות מדינות ברחבי העולם, כולל חברים המכהנים בפרלמנטים ובתפקידי מפתח באוניברסיטאות ובמכוני מחקר. התנועה מארגנת פעילות חברתית ענפה הכוללת מוסדות חינוך, ספורט וצדקה, ומגלגלת סכומי כסף גדולים מאוד. נכון להיום מרכז כוחה של התנועה בקטאר ובטורקיה, וחלק ניכר מכוחה טמון בתמיכת המשטרים בדוחא ובאנקרה המנהלים משחק כפול של התנגדות לטרור מצד אחד ותמיכה בתנועה בפועל מצד שני.
עוד הרבה לפני שהדמוקרטים ניצחו בבחירות לנשיאות, כבר החלו לצוף חששות לא מבוטלים כי חוגים במפלגה הדמוקרטית מקושרים לחוגי תנועת האחים המוסלמים בארה"ב ומחוצה לה. בתקופתו של אובמה פרחה ההשערה שבגלל סיפור חייו וילדותו באינדונזיה, אובמה הוא "איחוואן", כלומר בשר מבשרה של תנועת האחים המוסלמים. "לטענה הזאת אין שחר", אומר אודי רוזן, חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, וחבר בצוות מחקר פרוייקט אנטישמיות בת זמננו בארה״ב במכון למחקרי בטחון לאומי, המתמחה בתנועת האחים המוסלמים. "אולם אובמה ראה באסלאם הפוליטי ובתנועת האחים המוסלמים דווקא את הצד המתון יותר, האנטי־רדיקלי, זה שקורא לפעול בדרכי שלום ואפשר אולי להגיע עימו להבנות פוליטיות, לא רק במזרח התיכון אלא בכלל". ב־2011 למשל, אומר רוזן, "אובמה לא היסס להשתמש בשירותיו של מנהיג התנועה השייח' יוסוף אל־קרדאווי כמתווך מול תנועת טאליבן באפגניסטן".
השאלה כעת היא אם הימים האלה עומדים לחזור, ואם כן כיצד ישפיעו על השקפת העולם של הבית הלבן ועל האיש שעומד בראשו, הנשיא הנבחר ג'ו ביידן. אם לשפוט על פי ההודעות שהוציאו CAIR ו־ISNA, הארגונים הללו רואים את עצמם כמי שהוציאו את הבוחר המוסלמי לקלפי והביאו לדמוקרטים את הניצחון במקומות כמו מדינת מישיגן שבה יש ריכוז גבוה של קהילות מוסלמיות. גם במקומות אחרים, שבהם מוסלמים אינם רוב, הם יצאו בפעם הראשונה להצביע ותרמו תרומה מכרעת לניצחונו של ביידן, שברבות מהמדינות ניצח בהפרשים מזעריים מטראמפ.
"ארגונים יהודיים ליברליים חשו כי כדי לא להידחק הצידה עליהם להתקרב לארגונים המוסלמיים. שיתוף הפעולה הזה עלול להביא אותם להתנגשות אינטרסים עם ישראל"
הקולות הנשמעים מכיוון הארגונים הללו לא רק משבחים את הניצחון או מברכים, אלא דורשים את זכויותיהם ומבטיחים לא להסס לפעול אם יראו שהנשיא או המפלגה הדמוקרטית מגמגמים לטעמם. זה טון אחר, חדש, שעומד על שלו ויש בו צליל של "מגיע לי".
אין טרור, יש אסלאמופוביה
"CAIR וארגונים כמותו פועלים בארה"ב ובאירופה כדי לייצר שיח חדש, המנתק את החיבור בין אסלאם לטרור, ובמקומו להאשים את כל מי שמצביע על קשרים כאלה באסלאמופוביה", אומר רוזן. "המטרה היא לפגוע בתוכניות האנטי־רדיקליזציה הפועלות, חלקן בהצלחה, במערב. יש להן חשיבות רבה לא רק בפני עצמן, אלא גם כגורם שממתן ולעיתים אף מונע עלייה של תנועות ימין קיצוני, מה שמאפשר מענה ופיקוח ברמה המקומית על קיצוניות משני צידי המתרס. אבל האסלאמיסטים רואים בהם תוכניות פוגעניות, שמזיקות לקהילות המוסלמיות". ה־Muslim Ban מבחינה זו היה כמובן תגובה קיצונית, שפגעה קשה בקהילה המוסלמית. איסור הכניסה אולי הגן במידה מסוימת על ארה"ב בשלוש השנים האחרונות, אך מנגד יצר תנועת מטוטלת שהביאה להתעוררות ואולי גם להקצנה בקהילה המוסלמית.
הנחת העבודה היא שכעת יעלו מצד מנהיגי הקהילה דרישות להקל על הארגונים האסלאמיים מבחינה מנהלתית, במיוחד בכל מה שקשור באגודות הצדקה. "ומבחינת ישראל", אומר רוזן, "ינסו להחזיר את הנרטיב שלפיו מה שעומד במרכז הסכסוך במזרח התיכון הוא הבעיה הפלסטינית. בתקופת טראמפ השתנתה הפרדיגמה. הפלסטינים הפסיקו להיות מרכז העולם והתברר שאפשר לעשות שלום גם בלעדיהם. כעת ינסו לחזור למדיניות של אובמה, שניתקה בין אסלאם לטרור, ויקדמו את הנרטיב שאין טרור אלא יש אסלאמופוביה. אל מול האשמות ישראליות באנטישמיות, יעלו טענת נגד על אסלאמופוביה, ואם יאשימו אותם באנטישמיות, הם יכחישו ויסווגו את עצמם כאנטי־ציונים". אם יש הישג אחד חשוב לאחים המוסלמים, אומר רוזן, הרי זה בתחום הדה לגיטימציה. "הם הצליחו לשווק את עצמם כמיינסטרים וכעוסקים בזכויות אדם. הם בנו את עצמם מחדש ויצרו דימוי חדש, באמצעות הפרדה בין ארגונים באירופה ובארה"ב שמבדילים בין פעילות של גופים העוסקים בענייני הפלסטינים או במימון פרו־חמאסי, לבין גופים בעלי אופי לאומי יותר". CAIR ו־ISNA למשל, שניזוקו קשות בתקופת המשפט בארה"ב נגד ה"הולילנד פאונדיישן" שקידמה ומימנה את תנועת חמאס, יצרו עם הזמן דימוי חדש ושונה. "עם זאת", אומר רוזן, "איש לא בדק בפועל אם הם באמת השתנו. כעת מתנהל בארה"ב משפט שעוסק בדיוק בנקודה הזאת, הטוענת כי הדימוי אולי השתנה, אך המהות נותרה כשהייתה".
לא רק זה השתנה. חלק מהארגונים הללו הצטרפו לשיח בארה"ב ובעולם על זכויות אדם ופליטים, שיח שאפיין מאז ומתמיד גופים יהודיים ליברליים בארה"ב. והתוצאה, אומר רוזן, היא שנוצר לחץ בקרב הארגונים היהודיים שחשו כי כדי לא להידחק הצידה עליהם לנסות להתקרב לארגונים שיושבים בהם אנשי האחים המוסלמים. זה קרה כי במקרים מסוימים נוצרו אינטרסים משותפים, למשל בנושאי שחיטה, כשרות ו"חלאל" (שחיטה מוסלמית), או פעולה משותפת נגד אירגוני ימין קיצוני אנטישמי ואנטי־מוסלמי. "המיינסטרים לחץ ולוחץ על שיתוף הפעולה הזה, ובהסתכלות קדימה, אם זה לא קרה עדיין, שיתוף הפעולה הזה יביא את הארגונים היהודיים להתנגשות אינטרסים עם ישראל".
אחת השאלות המרכזיות היא איך תיראה בקרוב חלוקת התפקידים במפלגה הדמוקרטית. ג'ו ביידן יצטרך לתת לאגף הרדיקלי במפלגה את ליטרת הבשר שלו. לאילו תפקידים בממשל ישאפו ועד כמה יצליחו להטביע את חותמם – השאלה הזאת פתוחה בינתיים.
ביידן נחשב אוהד ישראל מהסוג הישן והטוב. זה המגדיר את עצמו ציוני וביטחוניסטי, מחויב לביטחון ישראל אך בעל דעות ברורות ומוצקות על ההתיישבות ביהודה ושומרון. כעת הוא יצטרך דרך להחזיק קרוב אליו את דמויות המפתח בפלג הרדיקלי. הדמות המובהקת ביותר היא אילהן עומאר ממינסוטה, שבימים האחרונים אף האשימה את ישראל ב"ניקוי אתני" בעקבות פעולה נגד פלישת בדואים לשטחי אש של צה"ל, וכינתה אותם פלסטינים למרות היותם חלק מהמיעוט הערבי הישראלי, שבניו משרתים בצה"ל.
לדברי רוזן, עומאר היא אסלאמיסטית, אבל מנעד הקשרים של המפלגה הדמוקרטית עם תנועת האחים המוסלמים רחב הרבה יותר. "גם לקמלה האריס, סגנית הנשיא המיועדת", אומר רוזן, "יש רקורד של מפגשים מאז 2015 עם ראשי קהילות מוסלמיות, במסגרת מפגשים בין־דתיים. זה לגיטימי, אבל לא תמיד מבינים שהאנשים האלה הם חלק מהרשת ההיסטורית של תנועת האחים המוסלמים, הממשיכים לקיים קשר היסטורי, אנושי ומורשתי רב־דורי. מה שמגדיר אותם יותר מכל דבר אחר היא הרשתיות. בראש התנועה עומד מנהיג בלתי מעורער, השייח' יוסוף אל קרדאווי, אולם לא מדובר בהנהגה מאוחדת או בגוף אחד, אלא באנשים שעוברים מגוף לגוף וממדינה למדינה ורוב פעילותם מתנהלת ברשת. לכן, קשה מאוד לחקור ולטפל, מה גם שטיפול שנעשה על ידי הימין הרדיקלי מייצר תחושה שהכול קונספירציה. כך שנכון להיום, כמעט אי אפשר לטפל בנושא, במיוחד שכל האנשים והגופים שמרכיבים את הרשת הזאת נזהרים היום הרבה יותר מבעבר".
רוזן מעריך כי אילהן עומאר תלך על הטיקט החברתי, ותשאף להשפיע בראש ובראשונה על הקהילה שלה – לקדם אנשים, נרטיבים וחלוקת כספים בתחומי החינוך ומערכות האכיפה, ולדחוף את הנרטיב לחציצה מוחלטת בין אסלאם לטרור – תוך דרישה ליצור תהליך מתקן ופיתוח של מה שמכונה "שיח קורבני", בארה"ב ומחוצה לה.
