הפעם הראשונה בה הופיע שמו של ג'ו ביידן (אז בשמו הפרטי המלא ג'וזף) בעיתונות העברית הייתה אי-אז לפני כמעט יובל, ב-1973. העיתונאי עמית סגל העלה אמש (שבת) את הקטע מעיתון מעריב בו מדווח על כך שהסנאטור הדמוקרטי הביע חשש מעליית הימין בישראל ומתח ביקורת על העקשנות הישראלית ביחס לשטחים. כחצי שעה לאחר מכן העלה אביו של סגל, עורך מקור ראשון חגי סגל, צילום של ידיעה מעיתון הארץ בשנת 2009, בה מצוטט סגן הנשיא ביידן כאומר "לא נמנע מישראל לתקוף באיראן". אם נהיה מעוניינים לנסות ולשרטט את דמותו של הנשיא הבא של ארה"ב ביחס לישראל – הרי שהיא תנוע ככל הנראה בין שתי הידיעות הללו, שלמרות שכמעט חמישה עשורים מפרידים ביניהן, עדיין משקפות יפה את דעותיו ואמונותיו של ביידן כלפי הנעשה במזרח התיכון בכלל וכלפי ישראל בפרט.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקרב בין טראמפ וביידן הוכרע כשפוקס הצטרפו להכרזה
– יש הכרעה: ג'ו ביידן הוכרז כנשיאה ה-46 של ארה"ב
– דעה: חוצה ישראל: רבין לא היה שוחר שלום כפי שמציירים
ישראלים רבים, ובנימין נתניהו בראשם, נתונים ובמידה רבה של צדק בטראומה משמונה שנות אובמה. זה לא שהיה מדובר בנשיא עוין לישראל כמו העובדה שמדובר בנשיא הראשון – ולא משנה מאיזו משתי המפלגות – שלא הגיע טעון מבית ומהסביבה שבה גדל בערכי הקשר הבלתי ניתן להפרה בין ארה"ב לישראל. כמובן שבתקופת כהונתו כסנאטור, ודאי בזמן נשיאותו, הוא למד רבות על ישראל ועשה עבורה לא מעט – גם אם יחסיו עם ראש הממשלה נתניהו היו גרועים במיוחד – אבל היה נדמה שחסר שם הבסיס הנפשי העמוק ביחס למדינת היהודים שחלקו (כמעט) כל קודמיו, אולי למעט הנשיא קרטר.
אך מהבחינה הזו יכולים להיות רגועים בירושלים. ביידן הוא לא אובמה, למרות שהיה סגן הנשיא בתקופתו, ויחסי לישראל צפוי להזכיר הרבה יותר את תקופת ביל קלינטון. נכון שעם טראמפ היה לנתניהו ולממשלת הימין בישראל הרבה יותר קל, אבל מדמותם הפוליטית של ביידן וסגניתו האריס אפשר ללמוד שאין סיבה לקינה ולנהי גדולים מדי. יחסם לסוגיה הפלסטינית תהיה שונה מאשר בארבע השנים האחרונות, אבל זה לא שנתניהו רץ לספח חלקים ביו"ש בתקופת טראמפ. לממשל ביידן-האריס יהיו נושאי פנים רבים ומגוונים לעסוק בהם לפני שיתפנו לנושאי חוץ, וגם אז יש כמה סוגיות בוערות הרבה יותר מאשר מעמדו של אבו-מאזן – היחסים המסובכים בין ארה"ב לסין ורוסיה, למשל.
ביידן לא צפוי להחזיר את השגרירות האמריקנית לתל-אביב, ובוודאי שלא יטרפד את ההסכמים שנחתמו לאחרונה בין ישראל למפרציות בחסות טראמפ. יהיה מעניין לראות כיצד יתייחס ממשל ביידן להתחממות היחסים השקטה בין ישראל לסעודיה, והאם יראה בכך אפשרות להטביע את חותמו בנושא הסכסוך הערבי-ישראלי או שמא ידיר את ידיו מעיסוק בנושא כדי שלא ייראה כאילו הוא ממשיך את מורשת טראמפ. הנושא היחיד והחשוב שבו ישראל יכולה וצריכה להיות מודאגת בגללו, לפחות בשלב זה, הוא הטיפול של ממשל ביידן בתוכנית הגרעין האיראנית. בנקודה זו ביידן בהחלט נושא איתו מטען כבד מההתנגשות בין נתניהו לממשל שבו כיהן כסגן נשיא אך לפני ארבע שנים, ולמרות יחסי העבר הטובים שלו עם ראש הממשלה בהחלט ייתכן שצעדים חיוביים שינקוט ביידן כלפי משטר האייתוללות יכניסו את ישראל וארה"ב למסלול התנגשות מחודש. נתניהו – או כל ראש ממשלה אחר – יצטרך להתנהל או אז בשום שכל מול הממשל, ומתוך הבנה עמוקה של הצדדים השונים במפלגה הדמוקרטית, שכל אחד מהם מושך לכיוון אחר.
