ביום שישי, לפני שבוע וחצי, נאספה מסיבת עיתונאים חגיגית בחדר הסגלגל. הנשיא טראמפ ישב על כסאו, ומסביבו עמדו כל אנשיו. משני מכשירי הטלפון שעל השולחן, נישא קולם של מנהיגים מעבר ים. באחד מהם, יו"ר מועצת הריבונות הזמנית של סודן, בשני, ראש ממשלת ישראל. טראמפ בישר על הישג מרשים נוסף של ממשלו, בדמות נורמליזציה מסתמנת בין שתי המדינות.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
כך רואות המפלגות הישראליות את הבחירות בארה"ב
דיון הלכתי: האם המבורגר משובט הוא בשרי?
רבנים בציונות הדתית: "הצביעו טראמפ, זו שאלה של חיים"
בשלב השאלות, עיתונאי מהקהל שאל את נתניהו שמעבר לקו: מה משמעות הנורמליזציה עבור ארצו. בתשובה, פירט ראש הממשלה ברמקול הטלפוני את האפשרויות הכלכליות, היזמיות ואפילו התיירותיות שכל הסכם כזה פותח ומאפשר. "אני שואל אותך, ביבי, האם ג'ו הישנוני היה מגיע להסכם כזה?", שאל טראמפ את נתניהו באמצע התשובה, והביא לשנייה קצרה של שקט. "אדוני הנשיא, אנחנו מעריכים את הסיוע לשלום מכל אחד באמריקה. אבל ההיסטוריה רושמת מי עשה מה", השיב נתניהו.
היחסים הבינאישיים המצוינים בין טראמפ ונתניהו, הם נכס משמעותי עבור שני הצדדים. אין מפגש או שיחה, בה לא מדגיש ראש ממשלת ישראל עד כמה הנשיא הנוכחי הוא הידיד הטוב ביותר שהיה לישראל אי פעם בבית הלבן. לפני בחירות אפריל 2019, פיאר שלט גדול את מצודת זאב בתל-אביב ובו תמונת השניים לוחצים ידיים. ראש ממשלת ישראל אמנם מיומן דיו כדי לתפוס מחסה מפני שאלה ישירה כל כך שמופנית אליו על מתחרהו הפוליטי של הנשיא, אבל בביקורו האחרון בוושינגטון – לשם הגיע כדי לחתום על הסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין – הוא נמנע מלהיפגש עם נציגים דמוקרטיים.
גורמים המקורבים ללשכת ראש הממשלה, אומרים כי בלי יותר מדי מילים – ברור היה שנפלה שם כבר מזמן החלטה. מדיניות שיתוף הפעולה עם שתי המפלגות נדחקה לטובת שיתוף הפעולה הביטחוני והמדיני חסר התקדים עם הממשל הנוכחי. זה לא רק טראמפ, אלא גם, או אפילו יותר – נציגיו. השגריר בישראל דויד פרידמן ומזכיר המדינה פומפאו.
בינואר האחרון, הגיע נתניהו לביקור רשמי בוושינגטון, שכלל את חשיפת תכנית השלום האמריקנית. בני גנץ שהגיע גם הוא לעיר, זכה בפגישה אישית עם הנשיא, למרות היריבות הפוליטית על סף בחירות ששררה אז. למרות זאת, נתניהו ידע שפגישה עם דמוקרטים בעת שהותו בעיר בחודש שעבר, לא תתקבל בברכה. לאורך השנים, הוא נענה לעוד בקשות שהגוון המדיני שלהן נגע בפוליטי. כמו מניעת כניסתן לישראל מסיבות ביטחוניות, של שתי חברות הקונגרס הדמוקרטיות המוסלמיות, רשידה טאליב ואילהאן עומאר.
ובכל זאת, הספדים על גורלה של ישראל, במקרה של ניצחון דמוקרטי הם מוקדמים. העניין הוא לא חידוש הקשרים. העניין הוא התמודדות עם מדיניות שצפויה ליסוג לאחור. כפי שהמתמודדת על תפקיד סגנית הנשיא קאמלה האריס כבר הצהירה – הסיוע לפלסטינים עומד לחזור לתמונה בגדול, והיחס אליהם ישוב להיות סלחני באופן מסוכן ומעלים עין מהמציאות. גם מול איראן, ההתמודדות עלולה להיות מורכבת יותר, אם מדיניות "מקסימום לחץ" תשוחרר. מול האתגרים הללו, וכמובן גם הבריאותיים והכלכליים עימן מתמודדות שתי המדינות, עלבונות העבר על קשרים שנפרמו, יידחקו הצידה.
