יומיים עברו מאז אישרו ראש הממשלה ושר הביטחון רשמית כי ישראל נתנה אור ירוק למכירת מטוסי F-35 לאיחוד האמירויות. אמנם כרגע מדובר באיחוד האמירויות בלבד, אבל בצה"ל ובמשרד הביטחון כבר מבינים שהם לא אוהבים את האשראי שהעניק נתניהו לאמריקאים בכל הקשור לעסקאות נשק במזרח התיכון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בעקבות הקורונה: תוכנית לימודי סיעוד למתנדבי השירות הלאומי
– עוצר לילי, איסור ביקורים ומגבלות תנועה: אירופה בדרך לסגר שני
– מאחורי המחלוקות שהציפה הקורונה בהנהגה החרדית
המסקנה הזו, גם אם לא נאמרה באופן ברור על ידי אנשי משרד הביטחון או הצבא, מובנת היטב מהשיח בימים האחרונים. באופן רשמי אף אחד מהצדדים לא מתבטא בנושא, משום שבסופו של דבר מדובר בהחלטה פוליטית, אבל אין ספק שמשרד הביטחון וצה"ל לא אוהבים את העובדה שמדינות ערביות במזרחי התיכון יקבלו מערכות נשק שיהפכו את האתגר של צה"ל לגדול יותר, מורכב יותר ואף מאיים בחלק מהמקרים.
הבעיה היא לא מה יקרה מחר בבוקר. היום זה אולי ויכוח של שמאל וימין אבל במערכת הביטחון חוששים מההשפעה שתהיה להחלטה הזו עשרות שנים קדימה. היא תגיע לפתחם של נכדינו ונינינו.
שלום עם מדינות ערב הוא ערך חשוב, שיכול בכל רגע להפוך לצרה צרורה. 43 שנה הגבול עם סוריה היה השקט ביותר במזרח התיכון והיציב ביותר בין שתי מדינות שאין בניהן שלום ורק שנאה ואיבה, וביום אחד הכל התהפך. בשנים האחרונות הגבול עם סוריה הפך לאחד הפעילים ביותר מבחינה ביטחונית. הפיכה בסוריה, או יותר נכון ניסיון הפיכה, והגבול השקט התהפך.
אותו דבר עם מצרים. יותר משלושים שנה הגבול המצרי ידע רק שקט ואף שגשוג. ישראלים חצו את הגבול ובילו בסיני ובטאבה. המצרים אמנם לא היו החברים הכי טובים שלנו, אבל בהחלט חיו איתנו בשלום. אבל מאז נפילת מובארק, הפכה מצרים לכאב ראש מול ישראל, עם עליית האחים המוסלמים לשלטון. רק כשנפל השלטון הזה חזרו המדינות לימי השקט. אף אחד בעולם לא יכול להבטיח ששלום הוא לנצח, ולכן ישראל חייבת לראות במשקפיים אסטרטגיות את העתיד ואת הסכנות הטמונות בהפיכות במזרחי התיכון, עם סכנה לעליית משטרים שונאי ישראל, מחומשות במערכות נשק מתקדמות.
על פי הדיווחים, ראש הממשלה נתניהו לא שיתף את שר הביטחון גנץ במגעים לחימוש האמירויות, ובעצם מידר את המערכת הביטחונית כולה מההחלטה הזו. מערכת הביטחון באופן כללי לא אוהבת שמתקבלות בישראל החלטות שיש להן השלכות ביטחוניות, בלי ששואלים את דעתם. בכך נתניהו טעה. ראש הממשלה לא רצה לשמוע "לא" ממערכת הביטחון, ולכן נמנע מלפנות אליה בעניין.
נתניהו לא רצה להפוך את השיח על הסכמי השלום להצגה תקשורתית ולדיונים אינסופיים בכנסת ובוועדת החוץ והביטחון ולכן החליט לבדו. אפשר לבקר אותו על ההחלטה ואפשר לומר שהוא גם האחראי, הקובע וזה שמחליט ומבין שכדי לקדם את המזרח התיכון צריך מדי פעם גם לותר. אין ספק שהדרך לא נכונה, אבל ברור שהמהלך הוא בהחלט חשוב. רק ימים יגידו אם טעה או צדק, וזה מה שמעביר אותנו לחדרים של גורמי הביטחון. הם כאמור לא אוהבים את ההחלטה, אבל בניגוד לפוליטיקאים, להם אין זמן לעסוק בשאלת האם נכון או לא. יש להם משימה אחת והיא להתרגל למצב החדש ולהיערך אליו.
בתוך כל זה, ובניסיון להיערך לשנים הבאות, בחרו במשרד הביטחון לצאת בקמפיין בערוצי התקשורת לפיו ניתן לסחוט מהאמריקאים חבילת פיצויים. שר הביטחון נסע לסגור עסקה, אותה בישל מנכ"ל המשרד האלוף במיל' אמיר אשל. באופן אירוני, אותו אשל זכה להיות מפקד חיל האוויר שקלט את מטוס החמקן בימים שבהם נאלץ לעמוד מול התקשורת ולהסביר כמה המטוס הזה הוא משמעותי ומיוחד לחיל האוויר הישראלי.
בימים שבהם כתבות שפורסמו בארץ ובעולם הטילו ספק רב ביכולת של המטוס ובטיבו, היה זה אשל שעמד מול הפרסומים וניסה להסביר שהפרסומים רחוקים מהמציאות והמטוס יהווה כח משמעותי לחיל האוויר משתי סיבות. האחת – היתרון שלו בעליונות אווירית והשנייה בגלל העובדה שישראל היא בין הבודדות במזרח התיכון שמקבלת את המטוס. המצב הזה כבר לא יעמוד במבחן המציאות בגלל ההסכם ומעמיד בפניו אתגר חדש לחלוטין.
