"בעוד מדינות העולם מביעות את הזדהותן עם לבנון בעקבות הפיצוץ הענק בנמל ביירות באוגוסט האחרון, יהודים לבנונים זוכרים היטב את המדינה שבה התאהבו בצעירותם. הם מכירים היטב את תחושת האבל על אסונותיה הבלתי נגמרים של המדינה. אחרי עזיבתם העצובה את ארצם, יהודי לבנון עשו מה שעושים כל הלבנונים בגלות: שומרים על זיכרו של אותו גן עדן אבוד, באמצעות יצירת 'לבנון הקטנה' במדינת מגוריהם החדשה… הנה סיפורה של קהילה שנשכחה על ידי לבנון עצמה; מדינה שהיא כל־כך קרובה, אך במקביל כל־כך רחוקה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הסוכן אפס־אפס־שבע חוגג 58 שנים
– מפנה מקום: שירה שפותחת את לב הקורא
– "הצעירים שיצאו לרחובות באוקטובר, התייאשו כעת גם מהמחאה"
בדברים אלה נפתח מיזם מיוחד העוסק בהיסטוריה של יהדות לבנון, שפורסם לפני שבועות ספורים באתר "ערב ניוז" ־ כלי תקשורת ערבי דובר אנגלית שבסיסו בערב הסעודית. הפרויקט המקיף הוא חלק ממדור חדש באתר בשם "דו"ח המיעוטים", שבמסגרתו כתבי הרשת צוללים לקהילות קטנות ברחבי המזרח התיכון ומדברים עם "צאצאי הקהילה ההולכת ומתמעטת", ש"נזכרים בסיפורים ששמעו מהוריהם על גן העדן האבוד".
אכן, אותו געגוע מובהק למולדת עלה גם מהשיחות שקיימנו אנו עם יוצאי יהדות לבנון, לרגל גיליון זה.
שלמה לויתן, כיום תושב שילה, הוא בנו של הרב שאול שרם, שבמשך שנים רבות כיהן כרבה הראשי של ביירות. שלמה עלה לארץ בהיותו בן 18, בשנת 1969. בילדותו למד בבית הספר אליאנס של רשת כי"ח (כל ישראל חברים). "בית הספר היהודי פעל עד כיתה ט', ואז הילדים היו מתפזרים בבתי ספר לא יהודיים", הוא נזכר. "אלא שבתקופתי, בניגוד למה שקרה כשאחיי הגדולים היו באותו גיל, ברוב בתי הספר הצרפתיים בלבנון לא הסכימו שלא אגיע ללמוד בשבתות ובחגים יהודיים. למזלי מצאתי בית ספר של נזירים שהסכים לקבל אותי בתנאי הזה, וכך את שלוש השנים האחרונות של התיכון למדתי עם נזירים".
באליאנס למדו התלמידים ארבע שפות: צרפתית, עברית, אנגלית וערבית. "למדנו עברית כחמש שעות שבועיות", מספר לויתן. "אני זוכר את המורה לעברית, שמו היה משה קמחין, והוא שילב בלימודי העברית הרבה ציונות. הוא הקים גם תנועת ספורט יהודית־לבנונית, שהייתה בעצם היורשת של מכבי שפעלה בלבנון ונסגרה בתחילת שנות החמישים".
במקביל פעלה בקהילה תנועת הצופים. "הייתי חניך בצופים אבל בשלב מסוים הרגשתי שאין שם מספיק ציונות אלא בעיקר צופיות", אומר לויתן. "הצטרפתי לתנועה ציונית בשם 'השורה' שהקים אותו קמחין, ושם קיבלנו גם הדרכה בלחימה פנים אל פנים. היו מגעים בין התנועה שלנו ובין הפלנגות הנוצריות, כדי שנקבל אצלן הדרכה בנשק. הכוונה הייתה לבנות קבוצה של צעירים שיוכלו להגן על הרובע היהודי אם יהיה צורך בכך. 'השורה' גם סייעה לבחורים לקראת העלייה לישראל. שמענו שם המון סיפורים על החיים בארץ, ולמדנו שירים ציוניים".
איך זה לחיות במדינה שעוינת את מדינת ישראל?
"הפעילות הציונית הייתה אסורה ולא חוקית, אבל המדינה עצמה הייתה מאוד חופשית. ליהודים לא היו שום מגבלות. החיסרון היחיד הוא שהיהודים שהיגרו מסוריה ללבנון הוכרו כפליטים ולא כאזרחים, כיוון שלא רצו לאפשר גם לפלסטינים לקבל מעמד אזרחות".
לויתן נולד בביירות ב־1950, בן חמישי להוריו. שנה קודם לכן היגרה המשפחה מחאלב ללבנון. הוא זוכר לא פחות מ־20 בתי כנסת פעילים בילדותו בביירות, כאשר בית הכנסת הגדול והמרכזי היה מגן אברהם. "אבי התחיל ללמד בתלמוד תורה שפעל ברובע היהודי, ובשנת 1958 התמנה לרב הקהילה. לאבא היה מעמד מכובד והוא היה מקורב לשלטון. היו לו גם קשרים עם מפלגת הפלנגות, והוא נעזר בהן בכל זמן שהיה צריך. הוא שימש בתפקיד הזה עד 1977, ואז, בעקבות מלחמת האזרחים בלבנון, עזב לסאו־פאולו בברזיל. אחיי ואחיותיי היגרו קודם לכן לברזיל ולפנמה, והוא הצטרף אליהם".
השכונה היוותה בית לקהילה היהודית הוותיקה, ועם הזמן גם לפליטים יהודים מסוריה ומעיראק. שכנו בה מוסדות יהודיים רבים ובהם בית הספר אליאנס, בית ספר ומדרשה "תלמוד תורה", אגודת הספורט מכבי שהייתה פעילה מאוד, מוסד ביקור חולים ומשרדי הרבנות. דרומית לשכונה ממוקם בית העלמין היהודי של ביירות.
מה אתה זוכר כילד מהחיים היהודיים שם?
"הקהילה היהודית־לבנונית, לא נעים לומר, הייתה פחות דתית מאחותה החאלבית. לפני אבי היה רב לא מקומי בשם בן־ציון ליכטמן, אשכנזי שבא מארץ ישראל לפני תש"ח וביקש לחזור למשפחתו בארץ".
לצד החיים הנוחים שלויתן מתאר, בהולכם ברחובות ביירות ויתרו היהודים על סממני זיהוי חיצוניים. "היינו הולכים בלי כיפה, הדתיים הלכו עם כובע. רק כשהגענו לבית הכנסת או הביתה הנחנו את הכיפה על הראש. עם זאת, היינו חופשיים לגמרי להסתובב היכן שרק רצינו".
הייתה אנטישמיות?
"הייתה עוינות מסוימת, אבל מעטה מאוד. בעיקר אנשים קיצוניים היו מעירים. עם הנוצרים הסתדרנו יפה מאוד".
לויתן מתאר מדינה יפהפייה שהוא הרבה לטייל בה, בעיקר במסגרת חברותו בתנועת הצופים ובמחנות הקיץ. ובכל זאת, הוא אומר, "היינו ציונים, ואם מישהו היה אומר לנו אז 'תראו איזה נוף יפה', היינו עונים 'זה יפה, אבל בטח הכינרת יותר יפה מזה'. וזה מבלי שראיתי עד אז את הכינרת".
יש לך חלום לחזור עם הילדים והנכדים לביקור?
"במצב הנוכחי לא".
אביו של לויתן, הרב שרם, נחטף על ידי מחבלים במלחמת האזרחים. לויתן מתאר את השתלשלות הדברים: "היה ערבי פלסטיני שהיה מוכר ביצים ליד בית הכנסת 'מגן אברהם', ורוב אנשי הקהילה היו מתרחקים ממנו. דווקא אבי היה אומר לו כל יום שלום, ואף רוכש ממנו לעיתים ביצים. לימים, כשאבי נחטף על ידי מחבלים, ככל הנראה מארגוני החזית העממית, הם נעצרו באחד המחסומים שעמדו בו אנשי הפת"ח, שהיו ארגון יריב. אותו מוכר ביצים היה אחד העומדים במחסום. הוא שאל אותו 'חכם, מה אתה עושה פה?', אבי השיב שאיננו יודע. בין פעילי שני הארגונים התפתח ויכוח שהסלים לקרב יריות, כאשר לבסוף אנשי הפת"ח לקחו את אבי והביאו אותו ללשכה של יאסר ערפאת. הוא ניצל את ההזדמנות להציג לעולם ש'אנחנו לא נגד היהודים, אלא נגד הציונים', והם שלחו את אבי הביתה ברכב של ערפאת. ערפאת כמובן פרסם את שחרור הרב של היהודים".
הרב שרם הוחזר אפוא במהרה לביתו, אך בכירים אחרים בקהילה היהודית לא זכו לסוף הטוב הזה. "היו כאלה שנעלמו, ועד היום לא יודעים בדיוק מה קרה להם", אומר לויתן.
חברים של הנוצרים
יהודים חיים בלבנון זה אלפי שנים, ואזורים מסוימים מלבנון של היום אף היו חלק מממלכת ישראל המאוחדת בימי המקרא; כך, בני שבט נפתלי חיו למרגלות הר החרמון. על פי היסטוריונים, יהודים התיישבו בחופי לבנון בשנת 40 לספירה. ישנן עדויות שונות שלאחר חורבן בית שני הפכה ביירות לעיר מעבר ליהודים שהוגלו מארצם. קהילות יהודיות קמו גם בטריפולי ובצידון. מאות שנים לאחר מכן הגיעו ללבנון יהודים שגורשו מספרד ב־1492.
על פי עדויות מהמאה ה־19, יהודים חיו אז בלבנון בנוחות יחסית ושיתפו פעולה בעיקר עם הנוצרים – עניין שנמשך גם במאות הבאות. בשנת 1830 חיו בביירות כ־200 יהודים, וב־1840 – 575 יהודים. גל הגירה גדול התרחש ב־1911, ובמסגרתו הגיעו ללבנון יהודים בעיקר מסוריה אך גם מיוון, עיראק וטורקיה. הקהילה בביירות גדלה אז לכ־5,000 חברים. לאורך השנים חברו היהודים לנוצרים, ותמכו בהפיכתה של לבנון למדינה עצמאית בשנת 1920. לפני הקמת המדינה שימשו יהודי לבנון חוט מקשר בין יהודי האזור ליישוב בארץ ישראל. הם סייעו בהברחת יהודים דרך גבול הצפון, וכן בהעברת כספים מיהודים בעולם.
רוב יהודי לבנון התגוררו בוואדי אבו־ג'מיל, כינויו של הרובע היהודי במרכז ביירות, ובו שוכן בית הכנסת היחיד שניתן לבקר בו כיום – "מגן אברהם". יהודים התגוררו גם בראס ביירות, בהרי השוף, בדיר אל־קמר, בעאליי, בבחמדון, בצידון וכן בקהילות קטנות ומרוחקות.
חייהם הטובים יחסית של יהודי לבנון באו אל קיצם לקראת הקמת מדינת ישראל ובעקבותיה. החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל, הביאה לפרעות ביהודים. אלה בוצעו על ידי פלסטינים שעזבו את ארץ ישראל, ועימם גם לבנונים מקומיים. בסוריה השכנה החלו רבים מהיהודים לעלות לישראל עם הקמתה, בין היתר בעקבות טבח ופרעות. בלבנון החלה עזיבה המונית של יהודים אחרי כעשור, ב־1958, עם הידרדרות היחס כלפיהם. הם היגרו לצפון אמריקה, לצרפת, לאיטליה וגם לישראל.
במשך השנים, כמה מבכירי הקהילה היהודית־לבנונית נחטפו ונרצחו. ב־1971 נחטף והוצא להורג מזכיר הקהילה היהודית פרופ' אלברט אליה, ובמהלך מלחמת לבנון הראשונה, ב־1982, נרצחו 11 ממנהיגי הקהילה על ידי מוסלמים קיצונים.
מלבד בית הכנסת "מגן אברהם", שהוקם בשנת 1925, שרד בלבנון בית כנסת נוסף, דיר אל־קמר, שבנייתו הושלמה בשנת 1638, והוא העתיק ביותר במחוז הר הלבנון. המבנה עומד על תילו, אך בשנת 1998 נסגר לכניסת מבקרים בשל חששות בטיחות.
מנהל הנכסים היהודיים
מרקו צרור גדל בלבנון והיגר לארה"ב ב־1975, כשהיה בן 18."עברנו לארה"ב בעקבות מלחמת האזרחים", הוא אומר. "גדלתי בוואדי אבו־ג'מיל, ברובע היהודי. הייתי ילד קשוח, ואם מישהו היה צוחק על היהודים הייתי נותן לו מכות. הייתי ה'טראבל מייקר' של הוואדי".
לפני כשנתיים החליט באופן ספונטני לבקר שוב בלבנון, לראשונה מאז עזב, עם אחותו וזוג חברים. "ביקרנו בבּחַמְדוּן, ועלו שם כל הזיכרונות מאימא שלי ומהארוחות שלה. אבי היה ה'שמש' של הקהילה, וכילד הייתי עוזר לו ומנקה את המושבים של בית הכנסת. הייתי גם חבר במקהלה של בית הכנסת. היה מדכא לראות מה נשאר שם כיום מהקהילה היהודית ומבית הכנסת".
בהגיעם לביירות ביקרו בבית הקברות. "כילד אסרו עלינו להיכנס לבית הקברות, אז לא ידעתי איך זה נראה מבפנים. כעת נכנסתי לשם לראשונה. יש שם אלפי מצבות. ביקרנו את הקברים של הסבים והסבתות, הדודים והדודות. זה היה מיוחד מאוד".
לדברי צרור, פועל כיום בביירות יהודי בשנות הארבעים לחייו, שאת שמו אסור להזכיר, האחראי לתפעול בית הכנסת מגן אברהם ובית הקברות, ולאינטרסים של מה שנשאר מהקהילה היהודית. "הוא בעצם מנהל את כל הנכסים של הקהילה, והוא נשאר בביירות כדי לדאוג לכך שתהיה המשכיות להיסטוריה העתיקה שלנו. הוא נאבק למשל מול המחוקקים והפרלמנט כשהם רצו לבנות כביש מהיר שיעבור דרך בית הקברות העתיק".
אף שהקהילה איננה פעילה כיום, לקהילת יהודי לבנון יש יושב ראש רשמי. יצחק ארזי עזב את לבנון ב־1983, והפך לדובר של הקהילה מול התקשורת והשלטונות. הוא מצוטט בכלי תקשורת ברחבי העולם וגם בישראל כראש הקהילה, ובין היתר התבטא בסוגיית שיפוץ בית הכנסת מגן אברהם. מלבדו, איש מהיהודים המעורבים בשיפוץ בית הכנסת לא הסכים להיחשף, וגם ארזי עצמו מסרב לפרסום תמונתו. אפילו עובדי הבניין המקומיים ביקשו לשמור על אנונימיות, בעקבות חוסר רצונם להיות מזוהים עם שיפוץ בית התפילה היהודי.
ריינה, 46 (שמה המלא שמור במערכת מחשש לחיי אחיה המתגורר עדיין בלבנון), נולדה וגדלה בלבנון. בגיל 17 היגרה עם משפחתה לארה"ב בעקבות חטיפתו של אביה, שהיה נשיא הקהילה היהודית. מדי קיץ הייתה מבקרת במולדתה, עד שנת 2006 שבה התרחשה מלחמת לבנון השנייה. מאז כף רגלה לא דרכה בלבנון.
"אחי עדיין גר בביירות, הוא התחתן עם אישה לא יהודייה וכך גם דודיי", היא מספרת בשיחת טלפון מניו־יורק. "היו לנו בלבנון חיים מצוינים, אבל עברנו לאחר שאבי, שהיה נשיא הקהילה היהודית, נחטף. במשך ארבעה חודשים לא ידענו היכן הוא. משפחתה של אימי, זיתוני, היא מהמשפחות היהודיות הלבנוניות הוותיקות, כך שנחשבנו למשפחה לבנונית שורשית. אבי נולד אף הוא בלבנון, אם כי הוא בן למשפחה סורית".
בניגוד לסיפורו של לויתן המבוגר ממנה, בילדותה של ריינה לא פעל כבר בית ספר יהודי בביירות. "למדתי בבית ספר כללי, לא דתי. השיעורים היו בצרפתית, למעט שעה ביום בערבית ושעה באנגלית. היינו מאוד יהודים, שמרנו שבת, חגים וכשרות. אבי היה מביא בשר כשר מסוריה ללבנון. מעולם לא הייתה לנו בעיה להיות יהודים. בלבנון יש 18 דתות, ואחת מהן היא היהודית. זה לא היה נושא, כמו שביהדות יש אשכנזים וספרדים. רוב הלבנונים שתשאל אותם יאמרו לך שהם 'קודם כול לבנונים', והדת שלהם משחקת תפקיד משני.
"חברי הילדות שלי היו רובם נוצרים. זה לא מנע מהם לבוא אלינו לארוחות שבת, לאכול את האוכל היהודי־לבנוני של אימא שלי ולשמוע בהתעניינות על המסורת שלנו. לא היה מצב שמישהו לא ידבר איתי בבית הספר כי אני יהודייה". היא ואחיה היו באותה תקופה התלמידים היהודים היחידים בבית הספר. "כמעט לא נשארו בתקופתנו יהודים שלא נישאו בנישואי תערובת. אני לא הכרתי עוד משפחות כמונו, עם שני הורים יהודים".
"זה לא דרכון, זו תרבות"
בית הכנסת מגן אברהם נפגע קשות בשנת 1982, בתקיפה של חיל האוויר. מאז, מספרת ריינה, הם התפללו בבית. בביקורה האחרון ב־2006, עם אימה, הן הגיעו לבית הכנסת, אך הוא היה בשיפוצים ונחנך מחדש רק ב־2010. התרומות למלאכת השיקום הגיעו מיהודים יוצאי לבנון ואף מממשלת לבנון. "היה שם צוות שצילם סרט תיעודי על יהודי לבנון, ואימי סיפרה להם שהיא התחתנה שם ותיארה את החיים היהודיים השוקקים שהיו ואינם".
ומה בנוגע לאחיך?
"הוא מגדיר את עצמו כיהודי, אף שאשתו איננה יהודייה. הוא מתפלל למשל בראש השנה, אבל לא שומר כשרות. אני מכירה עוד כמה יהודים בודדים שעדיין גרים שם. כמה מהם מבוגרים מאוד, בני 85 עד 90, שעזבו את לבנון וחזרו אליה בשנים האחרונות כי זו המדינה שהם מכירים ואוהבים. להיות לבנוני זה לא רק דרכון, אלא תרבות של ממש. אני גרה עשרות שנים בארה"ב, ועדיין מחשיבה עצמי כלבנונית".
בפיצוץ הגדול שהתרחש בנמל ביירות באוגוסט האחרון נפגע גם בית הכנסת מגן אברהם, אך ככל הנראה באופן מינורי. "בכיתי שבועיים אחרי הפיצוץ הזה, לא האמנתי שזה קורה למדינה שלי. יש לי דמעות בעיניים כשאני מתארת את זה. אנחנו לבנונים, לא משנה איפה אנחנו גרים".
איך היה לגדול שם בידיעה שישראל היא מדינת אויב?
"היו מפרידים בין שני סוגי יהודים – כאלה שהם Israelite, עבריים, שזו הדת שלהם, ובין 'ישראלים', שנחשבו ציוניים. למי ששאל אותי אמרתי שלישראל יש זכות קיום, אבל גם לפלסטינים צריך למצוא את המקום שלהם. אני אוהבת את ישראל, היא הבית של כל יהודי. לא היו לי רגשות מעורבים".
אחד מזיכרונות ילדותה של ריינה ממחיש את מורכבות חייהם של יהודי לבנון. "אני זוכרת כילדה איך חיילים ישראלים היו אוכלים אצלנו ארוחות שבת בין השנים 1982־1986. אחד מאותם חיילים היה בן דוד של אימא שלי, והם לא התראו במשך עשרות שנים. זה היה מיוחד ומרגש. החיילים ידעו שאבי הוא נשיא הקהילה היהודית, ושאצלנו יוכלו לאכול ארוחה כשרה ולדבר על מה שהם רוצים". עם זאת, היא מדגישה: "אבי לא היה מעורב פוליטית אף פעם, וגם לא היה קשור למוסד".
השכנים הלבנונים לא הרימו גבה?
"לא. זה היה ברור מאליו שנארח אותם כי אנחנו יהודים".
"כיום", אומרת ריינה לסיכום שיחתנו, "אין עתיד לקהילה היהודית בלבנון. בעצם אין כרגע עתיד ללבנון כמדינה כפי שהיא. המצב כאוטי".
