פניהם של עשרות מנהיגי הקהילות מרחבי המדינה, מאינספור זהויות, רקעים ודתות הביעו במפגש הזום שערכו ביום שני בלילה את הדאגה הרבה מהעתיד ודרך ההתמודדות מול מגיפת הקורונה. המשתתפים, מבוגרים וצעירים כאחד, דתיים ושאינם דתיים, יהודים ושאינם יהודים ביקשו לשאוב כוחות זה מזה ולקבל כלים להתמודדות קהילתית. זאת מתוך הבנה שמול היעדר דוגמא אישית בקרב מקבלי ההחלטות וימים של מתיחות חברתית וחוסר סולידריות, המפתח להתמודדות הנכונה בקורונה טמון דווקא בכוחות שבשטח. מלמטה למעלה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בג"ץ קבע: הבריכה בקריית ארבע תיפתח גם לשחייה מעורבת
– צפו: כשהקורונה פגשה את אוחנה – שיחה על מנהיגות נשית
– לקראת סיום ההקפאה ביו"ש: פורסם סדר היום לישיבת מת"ע
"מה שיכול להרים אותנו מהמצב הנוכחי הם אמון, תקווה וחוסן", הסביר פרופסור מולי להד, מומחה בינ"ל בטראומה וחוסן קהילתי ששוחח עם מנהיגי הקהילות המקומיים ונתן להם עצות וכלים להתמודדות בעת החירום. פרופ' להד, מייסד מרכז 'משאבים' להתמודדות עם מצבי לחץ וטראומה הסביר כי "תקווה היא אחת האתגרים הגדולים ביותר במצב של אי וודאות". הוא אמר כי מבחן החוסן של החברה הוא בקהילה שסובבת את הפרט. לדבריו, "הממשלה לעולם לא תוכל להעניק חוסן להתמודדות עם משברים לאזרחים אלא הוא דבר שצומח 'מלמטה למעלה'".
הפרסומים התכופים בכלי התקשורת על אנשי ציבור ומנהיגים שמפרים את הנחיות המאבק בקורונה מביאים לאיבוד אמון ולכעס ציבורי רחב. גם היבטים של מחאות פוליטיות או דתיות והתנגדויות לדרכם של נבחרי הציבור משפיעים ותורמים לאיבוד העניין והרצון לקחת חלק בכללים שאמורים לשמור ולהגן על חיי האוכלוסייה. גם להד מזהה בחברה הישראלית תמורות מדאיגות שמאתגרות את ההתמודדות הקולקטיבית עם מגיפת הקורונה. הראשונה שבהן היא עייפות: "אנחנו מרגישים שהתעייפנו. בשלב הראשון כולנו התגייסנו ועשינו הכל בשביל לצאת מהמצב הזה ולהתמודד איתו ולעזור לאחרים. הסכמנו לוותר גם על הזכויות שלנו וכעת התעייפנו. אנחנו כבר לא יוצאים למרפסות למחוא כפיים לצוותי הרפואה שנמצאים במצב הרבה יותר קשה ומורכב. הציבור למעשה שרוי בתחושת שחיקה אחרי מאמצים מאוד גדולים והבנה שלא הצלחנו לצאת מהמשבר" הסביר.
אל תחושת העייפות מצטרפים תחושות קשות של חוסר אמון ואי וודאות לנוכח העתיד. "אנחנו לא יודעים מה תוכנית היציאה ומצב אי הודאות הכי מדאיג אותנו. לבני האדם יש את היכולות הכי טובות להתמודד עם אי הוודאות כי אנחנו הייצור היחיד במציאות שיודע שהוא לא יודע". להד הסביר כי זה נשמע כמו פרדוקס אבל יש לנו "וודאות שיש אי וודאות" ולכן, אנחנו לא סובלים מצבים שאנחנו באי וודאות. "היה עוזר לנו אתמול לנבא את המחר. המשבר שאנחנו חווים כעת הוא הוא שהאתמול אינו מנבא את המחר בהכרח".
מחקרים שנערכו ברחבי העולם העלו כי אחת הדרכים המשמעותיות ביותר להביא לחוסן וליכולת התמודדות של הקהילה והפרט עם משבר של חוסר וודאות הוא התגייסות להתנדבות פנים קהילתית בין חברי הקהילה. בין אם היא תהיה ברמת השכנים בבניין, ברחוב, בשכונה או בעיר. "קבוצות שרואות את האחריות האישית על עצמן ידעו לצאת מהמשחק ולהתאושש – אלו קבוצות שלא התעסקו במה האחר עושה והאם הוא לוקח אחריות על עצמו. את זה עליכם לפתח בקהילה", ציין להד.
לדבריו, "הכי קל להגיד מה לא בסדר 'שם'. להיות 'נגד' משהו, מאחד הרבה יותר, מאשר להיות 'בעד' משהו. אנשים מרגישים תסכול וחוסר אמון. תחושה שהמערכת הכללית לא מתפקדת – אלו נתונים ואני לא מתווכח איתם", אמר. "באותה מידה אבל, הייתי שואל איך זה בונה ועוזר לנו ואיך אנחנו נערכים למען עצמנו ונערכים לקיים חיים חברתיים וחיי קהילה. לכאוס יש כח עצום. העולם נברא כדי לא להגיע לתוהו ובוהו ולעשות סדר. הכאוס נמצא כל הזמן סביבנו ובקלות אנחנו יכולים להישאב לתוכו. בואו נשאל איך אנחנו מחזקים את עצמנו כי המצב הזה יימשך הרבה זמן. חייבים לחזק את הקהילה ולהתמקד בזה".
עם תום דבריו הוא התווה גם רעיונות שביכולת מובילי הקהילות לבצע בשטח. "אני חושב שעליכם לייצר סיפור 'ניצחון קטנים' שיעזרו מאוד בהתמודדות. זה יכול להיות מדברים מאוד קטנים כמו מחוות קטנות בתוך הקהילה. לציין פעולה שמישהו עשה לטובת אחרים. בכל יום לראות מה עשינו כדי להמשיך ולהתמודד עם המצב. לעשות מאמץ שכשאנחנו מסתכלים על מה שקורה, נוכל לספר לעצמנו את סיפורי הניצחון הקטנים שאומרים לנו שאנחנו לא נשברים ומצליחים לייצר לעצמנו אי של וודאות בתוך ים אי הוודאות. זה מחייב ליצור פעילות חברתית, ליזום קבוצות מפגש ולהפעיל את המשפחה שהיא אבן היסוד של הקהילה".
קודם לדבריו של פרופ' להד הציג ד"ר אלי רוזנברג מירוחם, רופא בכיר במחלקת קורונה בסורוקה את נקודת מבטו האישית והעובדות הרפואיות אל מול האתגר הגדול בה נמצאת מערכת הבריאות כעת ובחורף הקרוב. הוא דיבר על הכאב והתסכול שחווים הצוותים הרפואיים לנוכח אי ההיענות להנחיות הפשוטות שמצילות חיים ומהוות כדבריו, "התרופה היעילה ביותר כנגד המגיפה".
גם הוא חזר והדגיש את מקומן של הקהילות החברתיות בישראל כבעלות הפוטנציאל הגבוה ביותר להתמודדות מול אירועי המגיפה ולהוות בסיס לתמיכה הדדית זו לזו. "אני לא מאמין שהישועה תבוא מההחלטות מלמעלה אלא מהקהילות ומהאנשים. עלינו לחנך את עצמנו כחברה שזו העת לא להתקבץ יחד ולהקפיד על מסיכות והיגיינת ידיים".
רוזנברג הוסיף כי "ככל שנפנים את הדבר הזה ונפסיק להתייחס לזה כעוד חוק שהפוליטיקאים גזרו עלינו, נצליח בזה. קל מאוד להתעלם או לא להקפיד על כללים שפוליטיקאים 'יצרו'. המגבלות הקשות והמאתגרות הללו הן חלק במלחמה בנגיף חמקמק שלא מתחשב בכל מיני הקלות ותחמונים. כשהקהילה מתגייסת לתת מענה לקהילה זה עובד".
לאחר למעלה משעתיים של שיחות ודיונים שנמשכו במרחבי חדרי 'הזום' סיכמה תהילה שיימס, מנהלת תחום קהילה בקרן קהילות את המפגש החשוב והסבירה כי "אנחנו מבקשים להתמודד עם השיח של הייאוש וחוסר האונים ולהציע שיח של תקווה ולקיחת אחריות". שיימס ציינה כי "כולנו מבינים שההנהגה הפוליטית נמצאת במשבר חריף מאין כמותו אבל פעולות של מנהיגות אזרחית יכולות להטות את הכף, להשפיע ולהיות רלוונטיות יותר מתמיד. ענייננו הוא לא להחליף את תפקיד הרשויות אלא להבין יחד את מרחב הפעולה הנכון שלנו ובו לפעול כמיטב יכולתנו".
המפגש המסקרן התקיים תחת חסות 'מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות בישראל' שהינה פרי של שותפות בין 15 תנועות ורשתות של כמאתיים וחמישים קהילות משימתיות מכל רחבי הארץ. חברי הקהילות מגיעים ממגזרים שונים ומגוונים בחברה הישראלית (גרעיני בני מקום דרוזים, יוצאי אתיופיה וקווקז, תנועות מחנכים שיתופיות, גרעינים תורניים, קהילות חילוניות וקהילות חוזרים בתשובה) ופועלים בכל השדה האזרחי. עם הכלים שקיבלו מנהיגי הקהילות והקבוצות המשימתיות הם ממשיכים לפעול מהשטח ולהציג אלטרנטיבה מקומית מחברת. "אנחנו מבקשים לקחת יחד אחריות על הסיפור שנספר על התקופה ההיסטורית הזאת. לקחת אחריות משותפת שזה יהיה סיפור של ערבות הדדית, של חיבור, של שותפות", הוסיפה שיימס שמשמשת גם כמדריכת בית מדרש הנהגות של המועצה וחברת גרעין 'מגשימים ביחד' בנתיבות.
לדבריה, "עם פרוץ מגיפת הקורונה הבנו שלקהילות יש תפקיד חשוב בחיזוק החוסן החברתי. בגל הראשון מיקדנו את הפעולות המשותפות בסיוע במעגל שני (חלוקת חבילות מזון, סיוע לקשישים ולחקלאים, עבודה חינוכית וכדו', י"ק). עם הכניסה לגל השני ולאור המציאות המשוסעת ואי האמון העמוק הבנו שיש לנו הזדמנות וחובה להתגייס, לנצל את רב-המגזריות והפריסה הארצית בכדי לייצר את מנגנוני האמון הנדרשים ברמה הקהילתית-המקומית לצורך התמודדות עם המגיפה באופן מיטבי. אנחנו מבקשים לשים בצד את חוסר ההסכמות, מבטיחים שהם לא ילכו לשום מקום. הם ימתינו לנו בסבלנות עד שנצליח לנצח את המגיפה. ואז נוכל להיפגש שוב לריב, להתווכח על מה שלא מסכימים ולהמשיך לפעול ביחד במרחבי ההסכמה".
