באמצע תפילת מוסף בבוקר ראש השנה, השתנק יעקב קורץ בבכי והתקשה להמשיך בתפילתו כשליח ציבור. זה קרה כשהגיע למילים "מי במגפה", בפיוט המפורסם "ונתנה תוקף". "בחצי השנה האחרונה אני וחבריי בחברה־קדישא חווים את זה מקרוב, והתפילה הזו הפכה למוחשית כל־כך. טיפלתי בטהרת גופם של יותר מדי קורבנות ציבור, ואני מתפלל שתוסר מעלינו המגפה הזאת", אומר קורץ, איש חברה־קדישא תל־אביב־יפו, שמאז פרוץ המגפה טיפל בממוצע בכמאה מתי קורונה בחודש.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "לא התמקחתי, לא השוויתי": הנוסח המלא של חשבון נפש צרכני
– נסראללה מחכה להזדמנות: חייבים להציב משוואת הרתעה חדשה
– "הסברתי שאי אפשר לבטל בידוד – הוא קרא לי גסטפו"
אנחנו נפגשים בבית העלמין הוותיק בגבול חולון־בת־ים, המשתרע על כ־800 דונם ונחשב לגדול בישראל. הדממה שעטפה את המקום איננה נובעת רק מהאיפוק המאפיין את פוקדיו גם בימים כתיקונם, אלא גם ממגבלות ההתקהלות וממיעוט הפוקדים את האתר. בכניסה לבית העלמין ממוקם מתקן הטהרה הייעודי לנספי המגפה מכל אזור גוש דן והשפלה. "לאחרונה בדיוק בנו כאן מתחם טהרה חדש לנפטרים, ותכננו להרוס את המבנה הישן. אבל כשפרצה המגפה הבינו שיזדקקו למתחם סטרילי ומבודד לטיפול במתים, והכשירו את החדרים מחדש", מספר קורץ.
זה שלוש שנים עוסק קורץ בטיהור המתים וקבורתם. לפני כן שירת בתפקיד קבע כקברן הראשי של פיקוד הדרום בצה"ל. בשירותו הסדיר שימש חזן צבאי, אבל אחריו הפך לחוליה נוספת בשרשרת המשפחתית. "גם אבא וגם סבא שלי עבדו בתפקיד הזה. כילד לא ידעתי במה הם עובדים, וכך גם הילדים שלי לא יודעים, רק שאבא שלהם הוא מיוחד ואין לו עבודה כמו לאבות רגילים. בניגוד לילדים של רופאים ועורכי דין, לא חשבתי שאהיה קברן. פחדתי מזה. כולם מדחיקים את המוות ולא רוצים לדבר עליו. אבל אחרי שמתרגלים מבינים שזו עבודת קודש של ממש".
שיחתנו מתקיימת בסיומו של יום עבודה נוסף, שבו התמודד קורץ במסירות ובחרדת קודש עם עומס הנפטרים. "למחרת ראש השנה, בצום גדליה, רק במשמרת שלי עשינו 12 טהרות קורונה. הגענו בשבע בבוקר ועבדנו בלי לאכול ובלי לשתות. בגל הראשון, כשטיפלנו בחמישה נפטרים ביום, זה היה מטורף ובלתי ייאמן. כשראיתי את הנתונים על ההיקפים שטיפלנו בהם, לא האמנתי למספרים. אני לא יודע לדבר על תמותה עודפת וכל מיני מושגים כאלה, אבל אני יודע לומר שיש הרבה מאוד מתי קורונה".
קורץ וחבריו מבצעים מלאכה קשה ומתישה, אך אינם מצפים אפילו למחיאות כפיים מהמרפסות. "אני מרגיש שיש לי זכות להיות חלק מקבוצה קטנה שלא רבים מוכנים להתחלף איתה, אפילו מבין הקברנים הוותיקים כאן".
מדובר בעבודה קשה מבחינה נפשית, אך לא פחות מכך במישור הפיזי. "הקושי הגדול ביותר הוא המיגון שאנחנו לובשים", אומר קורץ. "קוראים לבגדים האלה סרבלים, והם אכן מסרבלים מאוד את התנועה". הוא וחבריו נדרשים לעטות מעל בגדיהם הרגילים גם חלוק וסרבל אטום, לצד כמה שכבות של כפפות יד, מיגון ראש ופנים, מגפיים גבוהים ומערכת סינון אוויר חשמלית.
בכל שלב בטיפול במת עובר החדר חיטוי מדוקדק. העבודה היא במשמרות קבועות, שאינן נפגשות זו עם זו. בהמשך, גם הקברנים שעוסקים בקבורת המת נדרשים לעטות שכבת מיגון אחת עם מסכה, שכן לאחר ההטמנה בבור הקבורה הם יוצרים חתך בצד השקיות כדי לקיים מגע ישיר בין רגבי האדמה לנפטר, בהתאם לכתוב "מעפר באת ואל עפר תשוב". הניילון עשוי מפלסטיק מתכלה, בייצור מיוחד.
עם הזמן, מספר קורץ, הוא וחבריו התמקצעו ואימצו טכניקות שונות לעבודה יעילה ומהירה יותר. "כעת אנחנו יודעים לעבוד יותר בזריזות, מבלי לגרוע כמובן מכבוד הנפטר. זה חם וקשה ומזיעים ולא נעים בכלל, אבל זה התפקיד שלנו לעשות את זה למען עם ישראל והנפטרים".
חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים פרסמו בשבוע שעבר דו"ח ובו העריכו כי בתקופה הקרובה, בשל התחלואה המתרחבת ובהיעדר צעדי מניעה משמעותיים, ישראל צפויה להתמודד עם גל תמותה של בין 1,000 ל־2,500 מתים מקורונה. "כמי שעובד במקום הזה, מפחיד מאוד לשמוע את זה", אומר קורץ. "אני מבין שתהיה לנו הרבה מאוד עבודה, ואני מקווה ומתפלל שאנשים יקשיבו להוראות ולא נצטרך להגיע למקומות האלה. אנחנו מקבלים את כל הכלים והאספקה והציוד הדרושים כדי להיערך לכל צורך, בתקווה שלא נגיע למציאות כזאת".
