סיפור קריסתו של מתווה הקפסולות בישיבות החרדיות ממחיש היטב את השינוי במגזר החרדי בין גל התחלואה הראשון בתקופת פסח לגל השני בימים אלה, ואת המעבר מניהול ההתמודדות עם המגפה לכאוס כללי ומשבר אמון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מנהלי בתי חולים: המדינה לא ערוכה לגל תחלואה בחורף
– פסק הלכה: ניתן לעשות התרת נדרים דרך זום
– בוושינגטון נחצה העולם הערבי לשניים
"מתווה הקפסולות" אושר במשרד הבריאות מיד לאחר פסח, ונועד לטפל באתגר החינוכי והבריאותי כאחד. הרעיון היה להפוך כל ישיבה לסדרת קפסולות של 20 תלמידים כל אחת, ולבודד כל קפסולה באופן מוחלט מהעולם שבחוץ ומהקפסולות האחרות. לאחר שבועיים של לימודים, ארוחות ולינה באותה קבוצה – הקפסולות שלא נמצאו בהן חולי קורונה יאוחדו, והתלמידים ימשיכו לשהות בישיבה מנותקים מהעולם שבחוץ ולא יוצאים אפילו למכולת. בבסיס הרעיון עמד גם החשש שדווקא שהייתם של תלמידי הישיבות בבית הוריהם – עם המשפחות הגדולות ובלב ריכוזי מגורים צפופים – תגביר את תפוצת הנגיף.
ואכן, על הצלחתו הראשונית של המתווה הייחודי קשה להתווכח: בכל הישיבות שאימצו אותו לא אותר ולו חולה קורונה אחד, והתלמידים שבו לבתיהם בשלום מיד לאחר צום תשעה באב. הצלחת המתווה גרמה לפופולריות שלו לנסוק, ולקראת "זמן אלול" הצטרפו אליו ישיבות רבות נוספות.
אבל הפעם קרה ההפך: לא די שהמתווה לא הגן על השוהים בו, אלא שבתוך שבועיים וחצי התפרצו בישיבות אלפי מקרי הדבקה, ואיימו על הבחורים אך גם על התושבים והמשפחות בסביבה. מתווה הקפסולות התפוצץ בפני מתכנניו, והותיר את משרד הבריאות ופיקוד העורף בלא מענה. שבע ישיבות הפכו למלוניות קורונה מאולתרות, וייתכן שעד יום כיפור עוד כמה ישיבות יהפכו לכאלה, לאחר שרוב תלמידיהן נדבקו בקורונה או נחשפו לחברים שחלו במחלה.
מדוע המתווה שעבד היטב ב"זמן קיץ" קרס ב"זמן אלול"? יש לכך סדרת סיבות, שהמכנה המשותף שלהן הוא שבניגוד לגל הראשון, הפעם המתווה נערך בלי פיקוח מתאים. בקיץ הוא התקיים במעט ישיבות, שברובן שוררת משמעת תקיפה גם בימים כתיקונם (בין השאר ישיבות גור, חברון, אור ישראל ועטרת שלמה). הפעם הוא נועד לתת מענה כולל יותר למשבר החינוכי האדיר שמטלטל את החברה החרדית. את הרבנים ואת ראשי הישיבות הטרידו המראות של רבבות צעירים משוטטים בחוצות הערים בלי מעש, והם החליטו שמה שקרה בקיץ לא יכול לחזור על עצמו.
המוסדות התארגנו אפוא לקלוט צעירים רבים, גם ללא היערכות מספקת ותנאים המאפשרים הפרדה פנימית בין הקפסולות, ובלי יכולת לאכוף על הצעירים את איסור היציאה מכותלי המוסד. כאשר מקרי ההדבקה הראשונים החלו להופיע, הם הוסתרו מהרשויות. במקרים מסוימים אף נאמר לבחורים לא להיבדק. הוראה ברוח זו אף הופצה (והוכחשה בהמשך) מטעם הרב חיים קנייבסקי, המנהיג הליטאי הבכיר. תופעה הפוכה הייתה דווקא שימוש שגוי ומופרז בבדיקות כדי להתיר לכל מי שקיבל תשובה שלילית להצטרף ללימודים בישיבה, בלי קפסולות ובלי בידוד. בגל הראשון לא כל מי שרצה להיבדק היה יכול לעשות זאת, אך הפעם הרחבת הבדיקות בישראל גרמה בעקיפין דווקא להפצת הנגיף. בישיבות הסתמכו אך ורק על הבדיקות והגמישו את הכללים, אף שתשובה שלילית אינה בהכרח עדות ודאית לכך שהנבדק אינו חולה.
התוצאה, כאמור, היא אלפי חולים ונחשפים ללא פתרון שהייה ראוי: לעיתים שמונה חולים מצטופפים בחדר צר, ולעיתים בריאים וחולים חולקים מרחבים משותפים. אין אלה מקרים נקודתיים, אלא מציאות רחבת היקף.
בין פוניבז' לחברון
בצר להם, כמה מראשי הישיבות ומנהליהן החליטו במפגיע לא להפריד בין בריאים וחולים, במחשבה שאולי כך תהפוך הישיבה למלונית קורונה מאולתרת, והם יוכלו להשלים את תקופת הלימודים ואולי אף לקבל תקציב מתאים. בפיקוד העורף מינו אנשי קשר עם הישיבות, בני המגזר החרדי, אך הם שיתפו פעולה דווקא עם ראשי הישיבות וסירבו לפנות צעירים חולים: אלה נותרו בקרבת חבריהם הבריאים ובלב אזורי אוכלוסייה עמוסים במשפחות ובמבוגרים, בלי שאיש מפקח שלא יסתובבו בחוץ, ובלא פתרון שהייה ובידוד ראוי. וכך, המתווה שגרף מחמאות בקיץ הפך למלכודת באלול.
במתחם ישיבת פוניבז', למשל, בלב בני־ברק, פועלות בד בבד שתי ישיבות יריבות זה עשרות שנים. בישיבה בראשות הרב שמואל מרקוביץ' (השייכת לפלג "המחבלים". גילוי נאות: למדתי בה) קיימו את הלימודים כסדרם בקיץ ובאלול, ולמעט כמה חולים שפונו הלימודים נמשכו כרגיל. בישיבה המתחרה ("השוינאים") בראשות הרב גרשון אדלשטיין, נשיא מועצת גדולי התורה של דגל התורה, בחרו לא לקיים לימודים כלל בימי הקיץ. הרב אדלשטיין הוא מהמחמירים בענייני קורונה, והנהלת הישיבה סירבה לספק לתלמידיה פתרונות ביניים או קפסולות.
התוצאה הייתה הכרעה דה־פקטו במחלוקת הוותיקה. "השוינאים" הדירו את רגליהם מהשטח, ו"המחבלים" קיימו את הלימודים בכל המרחב המשותף. עם פתיחת זמן אלול החליט הרב אליעזר כהנמן, נשיא ישיבת "השוינאים", לפתוח באופן מוגבל את הישיבה במתכונת "קפסולות נושמות" (התלמידים מבני־ברק שבים לישון בבית הוריהם) ובאופן מצומצם (600 תלמידים בלבד מתוך יותר מאלף) – אך בבית מדרש סמוך, ולא בהיכל המרכזי שבו לומדים תלמידי הישיבה היריבה. בגבעת הישיבה בבני־ברק אומרים שדווקא נגיף הקורונה הוא שהביא לפשרה במחלוקת שטלטלה את המגזר החרדי כולו.
בישיבת חברון, לעומת זאת, שהפעילה את מתווה הקפסולות בהצלחה במהלך הקיץ, הבעיות היו אחרות. שם החליטה הנהלת הישיבה להיפטר מהבחורים המבוגרים (בני 22 ומעלה) ולפתוח את הקפסולות לצעירים בלבד. היא לא הייתה היחידה שפעלה כך, אבל גודלה ומעמדה משכו אליה תשומת לב רבה. התלמידים המבוגרים יצאו למאבק, שגלש לתקשורת החרדית ולרשתות החברתיות. בעקבותיו הודיעה ההנהלה על פתרונות זמניים למבוגרים מחוץ לכותלי הישיבה, אך רבים מהם מרגישים שאחרי שנים הם הופקרו לנפשם, ושההנהלה ניצלה את משבר הקורונה כדי לסלקם.
הישיבות הן לב המגזר החרדי, והשבר והטלטלה בהן מקרינים לא רק על תלמידיהן אלא גם על ההורים, הרבנים והרחוב, ומעמיקים את תחושת היעדר ההנהגה והאין אונים.
התפטרות בהנחיית הרבי
במשך שלושה שבועות איים שר השיכון יעקב ליצמן להתפטר אם יוטל סגר בימים הנוראים. רבים בזירה הפוליטית הניחו שהאיום נועד לאוזניו של האדמו"ר מגור, ושאינו צפוי להתממש. השבוע הם התבדו. הפרשנויות הצביעו על השחיקה בתדמיתו הציבורית של ליצמן ועל כתב האישום שממתין לו באופק. אך למעשה, ההתפטרות נעשתה בהוראה ישירה של האדמו"ר, שרואה בהטלת המגבלות על בתי הכנסת בימים הנוראים חוסר התחשבות ברגשות שומרי המסורת.
מי שמכיר את התנהלות חסידות גור בימי הקורונה עשוי להיות מופתע: בהוראת הרבי, תקנות משרד הבריאות נשמרות שם באופן מחמיר. הפרדות, בידודים, הרחקות וכללים נוקשים הפכו לנורמה מחייבת בחצר כבר בפורים. הרבי מגור לא ערך "טיש" כשהתקנות אפשרו זאת, והקפסולות בישיבות גור הרמטיות לחלוטין. הרבי עצמו תועד כמה פעמים עוטה מסכה, באופן חריג בקרב עמיתיו האדמו"רים. הקפדתו גרמה לליצמן לחתור בזמנו לסגר מוקדם בישראל, לסגור את השמיים ולהתנגד ליציאה מהסגר הקודם. הוראת ההתפטרות לפיכך מעידה יותר מכול על משבר האמון החריף בין החרדים לממשלה.
במוצאי השבת שעברה הגיע יו"ר ש"ס אריה דרעי לשיעור של הראשון לציון הרב יצחק יוסף בבית הכנסת "היזדים" בירושלים. הוא ישב במרחק מהקהל, מאחורי לוח פלסטיק, והפציר בקהל להקפיד על ההוראות ולא לסכן את קרוביהם המבוגרים. הוא חזר על המסר בראיונות לתקשורת החרדית. אך האוזניים נסתמו. חוסר האמון בציבור החרדי עמוק מדי. "זה כבר לא מאבק בקורונה", אומר לי פעיל מרכזי בש"ס, "עכשיו זה הם נגדנו".
הנחיות הקורונה גובות מהחברה החרדית מחיר כבד במובנים רבים, יותר מכל מגזר אחר. מצטרפת לכך תחושה גוברת של אפליה. בתום הגל הראשון נפתחו בתי הקפה וחופי הים כמה שבועות לפני שהממשלה דנה בכלל במתווה לפתיחת בתי הכנסת. בהמשך הוטלו סגרים זמניים על שכונות חרדיות בירושלים ובבית־שמש ועל העיר ביתר־עילית. גם טענות ראש הממשלה וסביבתו על ההפגנות ההמוניות בבלפור, וכמובן סאגת אומן וגמזו, חיזקו את תחושות הקיפוח והפכו את ההתנגדות לסגר לקונצנזוס במגזר, גם בקרב החרדים המודרנים.
וכך ריכוזי החרדים ניצבים בראש רשימת הערים האדומות, סרבנות הבדיקה מתפשטת, ראשי רשויות קוראים לא לכבד את הסגר, חתונות ענק נערכות בלי מגבלה ובישיבות – הדבקה המונית. רק לפני כמה חודשים, נזכיר, נסגרו כל בתי הכנסת כמעט ללא מחאה, והרבנים חתמו על מכתבים המחייבים ציות מלא להוראות משרד הבריאות. היום, כשמספר החולים מאמיר, המדינה מתקשה למנוע אפילו טיש חסידי. הזרמים החרדיים שכבר בשלהי הגל הראשון הפכו את ההתכחשות לקורונה לאידיאולוגיה הם עכשיו גיבורי המגזר. רבנים קוראים לא לחבוש מסכה, והקולות הקוראים לציות מושתקים.
על אף הסגר המוטל מהיום ברחבי ישראל, תפילות הענק בחצרות החסידיות הגדולות צפויות להתקיים במהלך החג כסדרן. במוצאי יום כיפור ייסעו רבבות תלמידי ישיבות לחופשת סוכות בבית הוריהם; חלקם נשאי הנגיף, חלקם חייבי בידוד. בחוצות הערים ייפתחו שוקי ארבעת המינים, בימי חול המועד ייערכו חגיגות שמחת בית השואבה, ובשמחת תורה ירקדו המונים בהקפות, יד ביד. ההשלכות הצפויות לקבוצות הסיכון בריכוזים החרדיים ולמדינת ישראל כולה, מעוררות חשש לא מבוטל. בחברה הישראלית קיימת נטייה לחפש את האשם, אבל בשעת חירום אולי ראוי יותר לשאול מה, אם בכלל, אפשר עדיין לעשות.
