למעלה משמונה מאות אזרחים ישראליים נפטרו עד כה ממחלת הקורונה בישראל. למעלה ממאה מתוכם הלכו לעולמם בשבוע האחרון. אולם הרושם הוא כי הנתון הזה אינו מעורר את הזעזוע המתבקש. הוא אינו מעסיק את כלי התקשורת למיניהם, לא את הציבור הרחב, לא את הפרשנים לענייני בריאות וגם לא את מפגיני הכיכרות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– זעם פוליטי: אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד
– דעה: רות גביזון ז"ל: כן, הייתה לה אג'נדה
– מקרי ההתעללות בגנים: בעוד שבוע ייכנס לתוקפו "חוק המצלמות"
מסתבר כי הנפטרים שלנו ממגפת הקורונה הארורה הם רק מספרים. לא יותר ולא פחות. נתונים סטטיסטיים יבשים שמידי פעם מדווחים במהדורות השונות באופן לאקוני כחלק מהעיסוק הבלתי נגמר במדעיות של המגיפה. שכן מה זה בעצם משנה כי הרי מדובר בקשישים שחלקם סבל ממחלות רקע, שם קוד לתפיסה הרואה בהם גורמים שממילא עומדים לסיים את חייהם, ומבחינה זו מתויגים ציבורית כקורבנותיו המובנים מאליהם של הווירוס הקטלני.
התופעה מלמדת לא מעט על הסיטואציה הכוללת שבה נתונה החברה הישראלית בצל משבר הקורונה על השלכותיו השונות. שיבוש אורחות החיים המקובלות לצד ההשלכות הכלכליות על משקי בית רבים יוצרים ללא ספק קשיים שמנתבים את החברה לסדר יום תכליתי הממוקד במעשה ומכיוון שכך נפגעת היכולת להתבונן על היבטים רכים יותר של המציאות, קל וחומר להפגין חמלה ואנושיות בתוך חוסר הודאות המשותפת להרבה אנשים.
אולם, לצד כל זאת הרושם הוא כי האופן שבו מתייחסת החברה הישראלית אל מתי המגיפה הוא גם תוצאה של השינוי העמוק שהתרחש לאורך השנים בעולמה הערכי. יסודות תפיסתיים כמו ערבות ההדדית, אחריות משותפת וסגנון התנהלות המבוסס על איפוק, צמצום עצמי ואורך רוח הומרו בעשורים האחרונים, בצילה של תרבות השפע הכלכלית, בסדר יום המבוסס על מימוש חיבור שבין סיפוק מידי של צרכים חומריים ובין אינדיווידואליזם קיצוני של העדפת האני על פני הכלל.
הדברים מצאו ביטוי במהלך החודשים האחרונים של משבר הקורונה דרך הלחצים הציבוריים להשבת החיים לאותה נקודה שבה החלו להשתבש בשל פרוץ המגיפה, ולא רק מטעמים של מצוקה כלכלית. כך, חידוש הנסיעות לחו"ל, מופעי מוזיקה ותיאטרון, בילויים בפאבים ובמסעדות תועדפו הרבה מעבר לקידוש חיים עצמם, דבר שהפך במידה רבה לאויב הגדול של המדינה בבואה להתמודד עם התפשטות הנגיף בייחוד עם התפשטות הגל השני שלו אחרי הבלימה המוצלחת של הראשון.
לצורך העניין אף פיתחה החברה הישראלית מנגנונים אשר הקטינו את משקלה של האמת הרפואית. היא התמסרה לסדר יום תקשורתי הנגוע בשיקולים מסחריים ופוליטיים אשר הטמיע מסרים שדחפו להחזרה מהירה של שגרת החיים גם במחיר עלייה בתחלואה. באופן דומה היא נכנעה בקלות למשיחי השקר שהפחיתו מהמשמעות האפידמיולוגית של המגפה והתמסרה לחלוטין לנרטיב שביקש לשחזר ובאופן מידי את העבר המיטיב על חשבון עתידם של אלה שהפכו למספרים.
המספרים הללו כמו פירקו את הרגש האנושי הכרוך באבדן חיי אדם וכוננו קיר של אדישות בין הפנים האנושיות שעמדו מאחוריהם ובין החברה הישראלית שרצתה לחזור ל"נורמאליות" ובכל מחיר. התיבה בשירו של יהודה פוליקר "אני רוצה" (עכשיו והכי בגדול) הפכה לתבנית המגדירה בעת הנוכחית את פניה של החברה הישראלית, וככל שאותו רצון אישי ופרטי נתקל בקשיים של מימוש מידי כך גוברת בהתאמה הצעקנות, הברוטליות, האלימות ובמשולב עם כל אלה גם המוכנות הציבורית למחוק באחת את תכולתם האנושית של אלה העומדים בתווך בין הסיפוק המידי ובין מימושו באמצעות תהליך של דה-הומניזציה והפיכתם למספרים ותו לאו.
אולם, לכל מספר היה ויש שם העומד מאחוריו. מתי הקורונה הם המתים שלנו. בשר מבשרנו. מותם צריך לחבר אותנו אל היסודות האנושיים המגדירים אותנו כחברה. לכן טוב יהיה אם תימצא הדרך אצל אלה החולשים על אמצעי התקשורת להקדיש על בסיס יומיומי חלון משודר / כתוב שבו נחשף לפנים האנושיות העומדות מאחורי המספרים היבשים, כדי להשיב ולו קורטוב מאותה אנושיות שתרבות הצריכה של המאה הנוכחית לקחה מאתנו ואיננה עוד.
