"כפי שקראנו בעיתונים, הייתה ביום א' דחול המועד פסח חגיגת הנחת אבן היסוד לבניין בית הקרן הקיימת ושאר המוסדות הלאומיים שלנו", כך פתח בשנת 1929 זכריה גלוסקא, יו"ר התאחדות התימנים בארץ ישראל, את תלונתו על הנהלת קק"ל וקרן היסוד מעל דפי העיתון "דואר היום".
גלוסקא, שלימים היה לחבר הכנסת הראשון מטעם התאחדות התימנים, קבל על שלחגיגה הוזמנו נציגים של כל הסיעות והמפלגות בארץ ישראל, אך "מרכז התאחדות התימנים לא קיבל הזמנה ככל ההסתדרויות".
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
הלך לעולמו "המבוגר האחראי מסבסטיה"
היהודים באים – לנחל האסי: הנושאים שהסעירו באמת את הטוויטר
הסיוט הגדול: הישראלים שנחטפו בהודו, וניהלו קרב מול החוטפים
במכתב הוא הזכיר התעלמויות אחרות מנציגי העדה התימנית בישראל באירועי התנועה הציונית. "מה נפלינו? מה הסיבה? האם התביישתם בזה שהאורחים מחו"ל ימצאו בתוככם אנשים שזופי עור! או אולי פחדתם פן ב"כ התאחדות התימנים יספרו לאורחים מחו"ל על העוול הנעשה לתימנים בביתכם הלאומי?"
המסמך המשעשע משהו במבחן השנים הוא רק טיפה מים המסמכים ועיזבון הפרשיות שמאוזכרות בספר החדש "הבניין שבו נולדה המדינה", מאת העיתונאי וההיסטוריון הוותיק מרדכי נאור, ובהוצאת ספריית יהודה דקל והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, ואשר עוסק בבית המוסדות הלאומיים ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, קריית הממשלה של המדינה היהודית שבדרך.
הספר מגולל את סיפורו הייחודי של בית המוסדות הלאומיים, אך גם – וזה מעניין לא פחות – את שאירע בתוכו. במבנה, שבנייתו הושלמה ב־1936, נערכו הישיבות הראשונות של הכנסת. נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן הושבע שם, ומשרד ראש הממשלה שכן שם עד 1962.
ידיעה שפורסמה בעיתון הארץ ב־1935 מדווחת על אירוח חגיגי של חמישה חברי פרלמנט בריטים השוהים בישראל, "באולם הגדול של בית הסוכנות שהיה מקושט בצורה נאה". באותה ידיעה מתוארת גם פגישת יו"ר הסוכנות דוד בן־גוריון בתחילת 1948 עם הנציב הבריטי: "הנציב התעניין לדעת על הקמת הממשלה הזמנית. במשך כשעה ערך מר בן־גוריון תזכורת מהדברים שדוברו בהסתגרו יחידי בחדרו בבניין הסוכנות היהודית".
מרבית עוברי האורח הירושלמים החולפים על פני המבנה מדי יום ביומו אינם מודעים לכך שהוא שימש משכן מרכזי לפעילות הציונית שהביאה להקמת מדינת ישראל, ושלפני הקמת המדינה שכנה שם "ממשלת העם היהודי". בית המוסדות הלאומיים משמש עד היום משכנן של הסוכנות היהודית, קרן היסוד, ההסתדרות הציונית העולמית והקרן הקיימת לישראל.
ממרפסת הבניין הזה הכריזו חברי "מועצת העם" ששהו בירושלים על הקמת מדינת ישראל, שכן העיר הייתה נצורה ולא היה באפשרותם להגיע להכרזה בתל־אביב.
מקדש מודרני
לפני כמה חודשים מלאו תשעים שנה לחנוכת חלקו הראשון של הבניין – שכן הוא נבנה חלקים־חלקים, עד להרכבת התצרף המלא והעצום כיום, הכולל מגוון קומות, חדרים ומסדרונות.
בחייו פרסם נאור סדרת מחקרים על תולדות היישוב והמדינה. כאשר שמע שהבניין ההיסטורי עומד לחגוג תשעים, החליט לצאת למשימה ולהתחקות אחר עברו ותולדותיו.
במשך חצי שנה צלל נאור בארכיונים, שוחח עם אנשים שעבדו במקום וליקט פניני היסטוריה: "אמרו לי, תשעים שנה להקמת הבית ויש לו חתיכת סיפור. אמרתי יאללה, נקפוץ למים".
לקראת הקמת הבניין נערכה בשנת 1928 תחרות אדריכלית, מכרז בלשון ימינו, כדי למצוא את התוכנית המתאימה ביותר. אף שקהילת האדריכלים בארץ ישראל הייתה אז קטנה למדי, לא פחות מ־28 אדריכלים הגישו הצעות, וחלקם שרטטו יותר מהצעה אחת.
מציעי התוכניות היו צריכים לעמוד במגוון דרישות. בין השאר נקבע שעל הבניין להתאים למרקם הירושלמי ולא לעלות על שתי קומות. עוד נדרשו האדריכלים לבנות שלושה אגפים – להסתדרות הציונית, לקרן הקיימת ולקרן היסוד. התקציב היה 30 אלף ליש"ט.
"בין המתמודדים היה ריכרד קאופמן, שתכנן ערים רבות, וכן את שכונת רחביה שהבניין שוכן בה", מספר נאור. "הוא היה אדריכל מפורסם שתכנן בתקופת היישוב למעלה ממאה יישובים חקלאיים, ובכללם קיבוצים ומושבים, וכן שכונות ויישובים עירוניים. רבים מהאדריכלים אז היו יקים".
בראש ועדת השיפוט עמד פרופ' יוזף פרנק, אדריכל יהודי־וינאי, ולצידו האדריכל הירושלמי בנימין חייקין, שעלה מבריטניה.
שנה לאחר הכרזת התחרות נבחרה ההצעה של פרופ' יוחנן רטנר מהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. "ההצעה שלו הייתה הכי מודרנית", סבור נאור, "האחרות היו מצועצעות מאוד; אחת עם מגדלים, ואחת נוספת שמזכירה את בית המקדש. זה היה מקדש המעט של היישוב היהודי בארץ ישראל והבית הכי חשוב של העם היהודי, כך שהגיוני לבנות בניין בעל אלמנטים המזכירים את בית המקדש".
אף שהבניין נבנה בסגנון הבינלאומי, שילב בו רטנר כמה אלמנטים היסטוריים, כגון החלקלקה (החומה המשופעת) באגף קק"ל, היוצרת שיפוע הדומה לשיפוע החד בבסיסו של מגדל דוד, מסמלי ירושלים המובהקים. רטנר עיצב גם סורג שמגן על הפתח, בסגנון אר־דקו שרווח באירופה מאמצע שנות העשרים.
"התוכניות האחרות ניסו לדמות לבניינים שכבר קיימים בארץ ישראל של המאה ה־19, ואילו רטנר בא עם תוכנית המותאמת למאה ה־20", אומר נאור. "הוא גם אמר שהוא רוצה לבנות בית שישרת את האנשים שעובדים בו, שמשרתים בעצם את העם היהודי. לא הייתה מדינה, ובעיניו זה היה הבניין של ההנהגה של העם היהודי".
תהליך הבנייה היה מדורג וחריג. "בנו קודם את האגף הימני, של קק"ל, ורק לאחר מכן את האגף השמאלי, של קרן היסוד. במשך שנתיים היה חור ביניהם, במקום שנועד לאגף של הסוכנות היהודית".
כאשר מונה בן־גוריון ליו"ר הסוכנות ב־1935, שוּכן משרדו בבית המוסדות.
גולדה נגד שטיחים
לא כל מה שהתרחש בבית המוסדות היה משמח. במרץ 1948 נהג ערבי של הקונסוליה האמריקנית פוצץ מכונית נפץ סמוך לאגף קרן היסוד. אחת הנפגעות הייתה אורה הרצוג, אמו של יו"ר הסוכנות הנוכחי יצחק הרצוג.
בהשקת הספר לפני כמה שבועות, במתכונת קורונה מצומצמת, אמר הרצוג: "אימא שלי נפצעה ממש פה, בבניין הזה, בפיגוע התופת הראשון בהיסטוריה של המדינה. היו פה המוני הרוגים, והם ניסו לרצוח את בן־גוריון. אבא היה פה, והציל אותה מתחת להריסות". לדברי הרצוג באותו מעמד, "כל אחד מן החדרים והמסדרונות בבניין היפהפה הזה היה עד לאירועים היסטוריים בתקומתו והתחדשותו של הבית הלאומי של העם היהודי".
נאור ליקט סיפורים רבים, גדולים וקטנים, על ההתרחשויות בין כותלי הבית. "רות דיין בת ה־103, שהייתה בבית פעמים רבות לפי עדותה, סיפרה על ההיתקלויות שלה במייסדי המדינה וראשי הציונות. בסוף שנות הארבעים לקחה על עצמה לטפל בעולות החדשות ומצאה להן עבודות.
"היא סייעה להן לעבוד במלאכות המסורתיות שהביאו עמן, כגון תפירה, יצירת שטיחים ואמנות, מה שהפך לימים להיות חברה ממשלתית ששמה 'משכית'. מי שנתן לה כסף לפעילות היה לוי אשכול, לימים ראש הממשלה ואז גזבר הסוכנות".
באחד הימים הגיעה דיין לבית המוסדות הלאומיים, ו"שרת העבודה דאז גולדה מאיר תפסה אותה במדרגות וצעקה עליה: 'את גורמת לכך שהנשים במושבים לא עובדות בחקלאות אלא בכל מיני מקצועות אחרים. אם תמשיכי כך, לא אאשר לאשכול להעניק תקציבים למושבים האלה'. רות נורא נפגעה, עלתה לקומה של אשכול, פרצה לחדרו ובכתה. 'מה האישה הזקנה עשתה לי?' אמרה, ואשכול השיב לה: 'רות, תנוח דעתך, תטפלי בנשים העולות ואני אטפל באישה הזקנה'".
"חשוב לי שישראלים ידעו את ההיסטוריה שלנו", מסכם נאור. "אף אחד לא נתן לנו שום דבר על מגש של כסף. אנשים טובים עשו את העבודה, וכדאי לספר על זה. היו בבית הזה מימין ומשמאל, דתיים וחילונים. הייתה גם מעורבות של הרבנים הראשיים, יצחק אייזיק הלוי הרצוג ובן־ציון מאיר חי עוזיאל. מדהים לראות בארכיונים איך הם היו מעורבים בכל האירועים ובכל ההפגנות.
"מצאנו תמונה מ־1939 המתעדת הפגנה של עשרת אלפים נשים נגד 'הספר הלבן', שהגביל את העלייה. זיהיתי רק שתיים מהנשים בחזית: רחל ינאית בן־צבי והרבנית שרה הרצוג – אשת הרב הראשי דאז וסבתו של יו"ר הסוכנות הנוכחי. בעיניי צריך ללמוד מהתקופה ההיא לקח. האחדות הלאומית הייתה גדולה יותר, ולדעתי זה מה שחסר כאן היום".
מאז הקמת המדינה מעמדו המרכזי של המקום הולך ופוחת. השכיל לתאר זאת עיתונאי "הארץ" המנוח עמוס אילון, בכתבה שפורסמה כבר בשנת 1952: "אלפי אנשים נוהרים אל חצר הבניין, מתבוננים בו כבאיזה נכס היסטורי חשוב, מצטלמים על המדרגות העולות אל שערי ההנהלה הציונית, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד.
"ברם, כמעט הכול יודעים כי השערים האלה, אף שהם בחזית הבניין, אינם החשובים באמת.הדלת החשובה יותר של הבית הזה היא דווקא דלתו האחורית. אולם אין היא מובילה עוד אל משרדי הגוף המכהן עדיין בבית הזה תחת השם ההיסטורי של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, כי אם אל מפקדתו של היריב: משרד ראש הממשלה, אותו מאשימים רוב אנשי בית המוסדות בשקיעתם המצערת".
