לפני מאה שנה, בכירים צרפתים, בריטים ואיטלקים התאספו בבית חרושת מפורסם לפורצלין מדרום-מערב לפריז כדי לחלק את האימפריה העות'מנית. הסכם סרווס, שנחתם ב-10 באוגוסט 1920, הביא לסיום חודשים של משא ומתן בין המנצחות במלחמת העולם הראשונה וסלל את הדרך למזרח התיכון המודרני. ההסכם החיל על העות'מנים תנאי כניעה קשוחים יותר מאלה שנכפו על גרמניה בחוזה ורסאי מוקדם יותר באותה שנה. המאצמות הכריחו את האימפריה לחזור בה מכל תביעותיה על אדמות במזרח התיכון ובצפון אפריקה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עתירת "אוהבי סיני": דורשים את פתיחת המעבר למצרים
– ים של איומים: טורקיה ומצרים בהתעצמות חסרת תקדים
– בצה"ל מעלימים עין מאלפי פלסטינים שחודרים לישראל
בריטניה וצרפת סימנו אזורים נפרדים של השפעה קולוניאלית ממדברי ערב ועד הים השחור. יוון ואיטליה קיבלו חזקה על אזורים שנמצאים כעת במערב ודרום טורקיה ואת שימור השליטה על מספר איים אגאיים. על פי ההסכם, איסטנבול, שפעם הייתה בירתה של אימפריה ענקית חוצת היבשות, תהפוך, יחד עם המצרים האסטרטגיים עליהם היא בנויה, לעיר בינלאומית. הארמנים והכורדים היו אמורים לקבל מובלעות משלהם, בעוד העות'מנים נותרו עם מדינה מביכה בעורף האנטולי.
לתוכנית האב אותה הגדיר ההסכם הייתה מורשת ארוכה, שבחלקה הגדירה מראש את הגבולות והעתיד הפוליטי של מדינות כמו ישראל, סוריה, לבנון, ועירק. אולם בגלל מה שאירע בטורקיה לאחר החתימה על התוכנית היא לא נזכרת במערב כמו למשל הסכם סייקס-פיקו הידוע לשמצה. הלאומנים בשורות הצבא העות'מני, בהובלת מוסטפא כמאל אטאטורק, דחו את הסכם סוורס ופצחו בסדרה של קרבות שזרקו מאנטוליה את הצרפתים, היוונים והאיטלקים ושכנעו את האירופאים להתפשר על תנאים חדשים בהסכם לוזאן של 1923, שהגדיר את גבולותיה של טורקיה המודרנית. למרות זאת, הזיכרון של מזימות מערביות קולוניאליסטיות לשמוט מטורקיה את ריבונותה – והמאבק המזוין שהיה נדרש למנוע אותן – ממשיך לחיות בדמיון הפוליטי הטורקי.
"סוורס כמעט נשכח במערב, אולם יש לו מורשת חזקה בטורקיה, שם הוא מסייע לתדלק את הפרנויה הלאומנית שיש חוקרים שכינו אותה "סינדרום סוורס"", כתב ניקולס דנפורת', מומחה להיסטוריה טורקית במאה ה-20, במאמר משנת 2015 שציין את יום השנה ה-95 לחתימת ההסכם. "סוורס בהחלט שיחק תפקיד בפיתוח הרגישות הטורקית לפלגנות כורדית, וגם באמונה שרצח העם הארמני – ששירת דיפלומטים אירופאים שרצו להצדיק את תוכניותיהם באנטוליה ב-1920 – תמיד היה קונספירציה אנטי-טורקית ולא אמת היסטורית".
כיום, תפקידו של ההסכם חשוב יותר מתמיד. הנשיא הטורקי רג'יפ טאיפ ארדואן, שיש לו נטייה לעשות שימוש מוגזם בסמלים היסטוריים, החל להיפגש לקראת סוף השנה עם מנהיג הממשלה הלובית שנתמכת על ידי האו"ם במה שהיה ארמון של הסולטנים העות'מנים באיסטנבול. לאחר אחת הפגישות האלו, ארדואן חיבר במפורש בין מדיניות החוץ האגרסיבית החדשה של ממשלתו לרגע של סגירת חשבון היסטורי. "אודות לשיתוף פעולה בתחום הצבא והאנרגיה, הצלחנו להפוך את הסכם סוורס", אמר ארדואן, והכריז על מוכנותה של ארצו להפעיל כוח שוב על המזרח התיכון.
בחודשים שחלפו מאז, מל"טים טורקיים ותמיכה צבאית סייעו לממשלה המבוססת בטריפולי להרים ראש במלחמת האזרחים המבולגנת של לוב. ארדואן, בזכות הגיבוי הלובי, קיבל זכות לחקר ימי וקידוחי נפט פוטנציאליים במזרח הים התיכון, שיכניסו את טורקיה לסכסוך חדש עם מדינות אחרות באזור, כולל יוון, מצרים, קפריסין וצרפת. הטענות הטורקיות החדשות מתנגשות עם אלה של יוון וקפריסין, והציתו מתחים ישנים בין השכנות הסוררות.
"המניע העיקרי להתנהגותה של טורקיה הוא שלמעט ממשלת טריפולי השולטת על מחצית מלוב, לאנקרה – המעורבת גם בפעולות צבאית בסוריה ובעיראק – כמעט ואין בעלות ברית באזור", הסביר ירוסלב טרופימוב ב"וול סטריט ג'ורנל". "הארגון האזורי הראשון ששיתף פעולה בפיתוח אנרגיה, פורום הגז המזרחי של הים התיכון שהוקם בשנה שעברה, מאחד את מצרים, ישראל, קפריסין, יוון, ירדן, הרשות הפלסטינית ואיטליה. צרפת גם היא הגישה בקשה לחברות ובינתיים היא נחשבת מתנגדת קולנית למטרותיה של טורקיה באזור, וספינה של חיל הים שלה אף התעמתה עם שלוש ספינות טורקיות ביוני".
צרפת מגבה בשקט את הגנרל הלובי ח'ליפה היפטר, ונשיא צרפת עמנואל מקרון מנהל מלחמת מילים עם ארדואן על ההבדלים הגאופוליטיים ביניהם, ללא קשר לשותפותם כבני ברית נומינליים של נאט"ו. בזמן שאסטרטגים טורקים מעלים את הרעיון של "מולדת כחולה" – חזון כיבוש טורקי במזרח הים התיכון ובים השחור – פקידים באתונה, בעלת ברית אחרת בנאט"ו, מדברים בגלוי על האפשרות האמיתית לסכסוך צבאי עם טורקיה.
ככל שבריתות המלחמה הקרה נמוגות, טביעות האצבע הישנות באיזור באות לידי ביטוי. כשנשיא צרפת עמנואל מקרון סייר בביירות לאחר הפיצוץ בשבוע שעבר, והבטיח לסייע במתן סטטוס קוו פוליטי חדש לציבור לבנוני זועם, זו הייתה תזכורת לעוצמתה של המורשת הצרפתית בפרוטקטורט שלה לשעבר.
מבחינת ארדואן, המריבות הנוכחיות הן חלק ממיצג כוח לאומני שממש לא ייחודי לטורקיה. "מדיניות החוץ הטורקית הופכת ליותר ויותר כפייתית ומקסימליסטית", אמר יוחנן בן חיים, חוקר מדיניות טורקית, ליומון הצרפתי "לה מונד" בכתבה שבחנה את "נקמתו" של ארדואן בסוורס. "זה מהדהד את מה שאנחנו רואים במדינות אחרות, את עמדתה של ישראל שרוצה לספח את הגדה המערבית, וזו של רוסיה שסיפחה את קרים. הסדר הבינלאומי נמצא בסימן שאלה. מה שאנחנו עדים לו בטורקיה הוא רק תרגום של תופעה בינלאומית: הטלת ספק בסטטוס קוו ובסדר העולמי שהיה קיים עד היום".
בטור שהגיב לכתבה בלה-מונד, איברהים קרגול, פרשן טורקי שמזוהה עם הממשל, הציע שהתקשורת המערבית לא טועה כשהיא מדגישה את המשקל של סוורס על מדיניות החוץ התוקפנית הטורקית החדשה. "הוא סוגר את הסוגריים שהיו קיימים במשך מאה", כתב קרגול על סדר היום של ארדואן. "הוא פותח את הדלתות למאות חדשות".
