"אנחנו לא אזרחים סוג ב'", היא סיסמה שגורה בפי תושבי יהודה ושומרון, הנשמעת כמעט בכל מאבק והפגנה. מאחורי הסיסמה, בחיים עצמם, יש זכויות שתושבי ישראל שבתוך הקו הירוק נהנים מהן, אך נמנעות מתושבי יו"ש או ניתנות להם באופן חלקי בלבד. הן באות לידי ביטוי כשמבקשים לקנות בית חדש ולקבל משכנתה, להרחיב מרפסת, לנסוע בכבישים מתוחזקים, לקבל שירות טכנאי מחברה מובילה, להתחבר לספק אינטרנט או אפילו להסתמך על אספקת מים וחשמל תקינה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חמישה דברים שלא ידעתם על אלכס, המומיה היחידה בישראל
– ענף התיירות הנכנסת בקריסה והפתרון לא נראה באופק
– בית הדין פסק סנקציות כלכליות לסרבנית גט
"רוב התושבים בכלל לא מבינים עד כמה החיים שלהם לא נורמליים", אומרת ח"כ לשעבר אורית סטרוק. הסיבה: אין רישום מסודר לחוקים שחלים באזור, אלו שלא חלים ואלו החלים למחצה. "לצערי, מגלים את הדברים רק בנקודות קצה, כמו בתביעות שמוגשות בבית המשפט".
על אף הדעות המנוגדות באשר לתמיכה בתוכנית הריבונות של הבית הלבן, יש הסכמה כוללת שהחלת החוק הישראלי תביא לנורמליזציה בחייהם של חצי מיליון תושבי יו"ש ותשפר את חיי היומיום, אך כל מי ששוחחנו עמו מסכים: הדברים לא יורגשו בטווח הזמן המיידי. ממש כשם שהוחלו "תקנות מעבר" בזמנו ברמת הגולן ובירושלים, כך יהיה גם מיד אחרי החלת הריבונות ביו"ש ובבקעת הירדן. "מערכת חוקים אחת לא נעלמת ביום אחד לטובת אחרת", מצננת סטרוק, "יהיו תקנות מעבר, ורק אחריהן החיים יהיו נורמליים".
חוק שנכנס כיום לספר החוקים במדינת ישראל צריך, לאחר ייעוץ משפטי, לעבור התאמה להחלתו ביו"ש. רק לאחר חתימת צו אלוף פיקוד מרכז, הריבון בשטח, הוא יחול גם מעבר לקו. התהליכים האלו נמשכים שנים, ובמקרים רבים החוק מוחל רק בחלקו. כך, למשל, בדיני עבודה: כמחציתם אינם חלים ביו"ש, ובהם חוק עבודת הנוער, המגן על בני נוער ומסדיר את זכויותיהם. או תיקון החוק למניעת אפליית נשים במקום עבודה, שיזמה ח"כ לשעבר שולי מועלם.
עודד רביבי, ראש מועצת אפרת, תומך בתוכנית הריבונות וממחיש את תועלתה לעומת המציאות הנוכחית: "מדינת ישראל חוקקה חוק המעודד אנשים לייצר אנרגיה חלופית, בין השאר באמצעות התקנת לוחות סולריים על גגות הבתים. כל מי שהתקין לוחות כאלה קיבל תמריצים כלכליים מהמדינה. נדרשו שלוש שנים והרבה לחץ מצד ראשי הרשויות עד שהחילו את החוק הזה גם ביו"ש, אך עד אז התמריצים הכלכליים של המדינה פחתו לכדי עשירית".
בתחום הנדל"ן, לדבריו, העוולה זועקת לשמיים. "כדי לא להפלות בין היישובים שאזרחי ישראל גרים בהם ובין הכפרים הערביים, בתחום הנדל"ן, אנחנו עדיין מתנהלים לפי החוק העותמאני, שחוקק במקרה הטוב לפני 150 שנה ובמקרה הגרוע לפני 500 שנה. החוק הזה לא מתאים לכללי השוק שאנו מכירים היום".
בעיה גדולה חשובה היא החיסיון החל ביו"ש על רישום המקרקעין. "ביו"ש אין לשכת רישום מקרקעין, וכדי להמציא אישור זכויות לצורך מכירת נכס לדוגמה, מסתמכים על הרישום שמתקיים בחברות המשכנות. בסוף אנשים חתומים על חוזה חכירה מול המדינה, אבל הזכויות שלהם לא רשומות בטאבו כמו הזכויות של מי שגר בתל־אביב או בחיפה". לפני כארבע שנים אחת מהחברות המשכנות עתרה לבג"ץ נגד המדינה בטענה שהיא לא יכולה לקחת על עצמה לנהל את אישור הזכויות על הנכסים ביו"ש לדורי דורות, במקום לשכת רישום המקרקעין. "העתירה הסתיימה בפשרה שאומרת שהמדינה תקים לשכת רישום מקרקעין ביו"ש. אף שההחלטה ניתנה לפני למעלה משנה, כמעט מיותר לציין שזה טרם התממש".
באופן טבעי, תשומת הלב הרבה ביותר ניתנת לתחום הנדל"ן. חוק המקרקעין התקף ביו"ש מחייב את אישור הדרג המדיני לכל שינוי ייעוד בקרקע. אזרח בהוד־השרון שרוצה לשנות את ייעוד הקרקע פונה לוועדת התכנון המחוזית; אזרח מגדלים שבשומרון פונה למנהלת התכנון המרכזית במנהל האזרחי, והבקשות עוברות לאישור הדרג המדיני בחמישה שלבים ויותר, בהתאם לרגישות המדינית. כל זה נמשך זמן רב מאוד.
"הליכי התכנון אמורים להיות פשוטים וברורים יותר ברגע שיוחל החוק הישראלי", אומר רביבי. "אמנם צחקנו בינינו לבין עצמנו שאנחנו לא בטוחים שההליכים של מדינת ישראל טובים יותר, אבל לפחות אתה יודע מה ההליכים. יש היום מקרים ביו"ש שצריך לגשת שבע או שמונה פעמים לחתימה של שר הביטחון, וכל חתימה כזו היא אירוע בפני עצמו. יש יזמים שנכנסים לעסקאות ולא יודעים כמה זמן ייקח להם לעשות שינוי תב"ע. בתהליכים שקורים בגבולות המדינה יש לוח זמנים, יש תאריכים להתכנסות הוועדות, ובאופן כללי יש יותר יכולת להתמודד עם הבירוקרטיה".
ח"כ איילת שקד, שרת המשפטים לשעבר, חושבת שיש יתרונות ויש חסרונות בהחלת החוק, בנוגע בהליכי תכנון נדל"ן: "יתאפשר שימוש בכלי תכנון שקיימים במדינת ישראל, כמו איחוד וחלוקה ("פרצלציה", א"כ), בלי בעיה. אם היה אפשר להשתמש בכלי הזה בנתיב־האבות למשל, היינו יכולים להציל את הבתים. אבל זה גם יסרבל את המצב, כי היום במובנים מסוימים הליכי התכנון והבנייה ביו"ש מהירים יותר משהיו אם ההליכים היו עוברים דרך משרד השיכון. כשרוצים אפשר לבנות שם מהר יחסית".
לדברי שקד, ודאי שצריך לתמוך בנורמליזציה מבחינת החוק. "תושבים אינם צריכים להיות כפופים למנהל האזרחי. הם צריכים להיות כפופים למשרד השיכון ולא לקמ"ט מקרקעין", היא קובעת.
סוגיית הבנייה על קרקעות פרטיות היא הכואבת ביותר להתיישבות. שני פתרונות לבנייה שנעשתה בתום לב על קרקע פרטית הם הכלים המנהליים של "תקנת השוק" ו"הפקעה לצורכי ציבור", המשמשים בתוך הקו הירוק. "עולה השאלה מה תהיה עמדת בית המשפט בדבר האפשרות של שימוש בכלי הזה לצורך הסדרה גם לפי החקיקה הישראלית במקרה של החלת הריבונות", אומר עו"ד עמיר פישר, שהיה היועץ לענייני התיישבות של שקד בכהונתה כשרת המשפטים.
רביבי מצביע גם על האפשרות לקבל הלוואה מהבנק לצורכי דיור. "בנקים לא רצו לתת משכנתאות לבתים ביו"ש כי הם חששו ממעמד השטח. ברגע שחל החוק הישראלי הבנק מקבל מהמדינה ערבות על השטח, והוא הרבה יותר רגוע במתן משכנתאות, באחוזים גבוהים יותר ובתנאים טובים יותר".
גם מערכת התשתיות ביו"ש תזכה לשיפור. כיום יש יישובים הסובלים מהפסקות חשמל חוזרות ונשנות, מאינטרנט ברמה נמוכה ומאספקת מים בעייתית. "יש תהליך של שיקום כלל התשתיות ביו"ש, שהוקמו בשנות השמונים והתשעים והן לא תואמות את הצרכים של שנת 2020", אומרת סטרוק. "בקדנציה הקודמת עשינו מאמץ גדול להנכיח את הבעיה הזו, והתחיל תהליך סדור של שיפור כלל התשתיות ביו"ש, שנמצא כעת ברמת המעשה". ברוב המקרים, לדבריה, התהליכים עברו את שלב התכנון ואפילו את שלב התקצוב.
החלת ריבונות תאיץ את שדרוג התשתיות. "הייתה לי פעם שיחה עם אחד ממנכ"לי האוצר", מספר רביבי, "הוא אמר לי: אין לנו אינטרס להשקיע בתשתיות ביו"ש. הקשיתי עליו: מדוע, אני לא משלם מיסים? אתה משלם, הוא השיב לי. אבל אף אחד לא הבטיח לי שאם נסלול כביש הוא יישאר שלנו ולא יוחזר לפלסטינים. כלומר, עם החלת הריבונות המדינה עצמה תהיה יותר רגועה. כך תתאפשר השלמת פערים, ביישובים שהחלו במאה משפחות וצמחו לאלף אך נשארו עם תשתיות לא מתאימות".
בהקשר הזה, סטרוק דווקא מודאגת: לטענתה, הקפאת בנייה בשטחי C שמחוץ לגבולות החלת הריבונות תפגע בקידום התשתיות, שכולן מגיעות ליישובים דרך השטחים הללו. "זה יהיה גזר דין מוות לתשתיות", היא אומרת.
הגנת הסביבה צפויה גם כן ליהנות מהחלת הריבונות. סמכויות האכיפה והפיקוח של המועצות המקומיות כיום מצומצמות מאוד – למשל, ביו"ש אין לפקחים סמכות לפקח על מפעלים מזהמים, או לאכוף את האיסור על שפיכת פסולת לנחלים. אך התועלת תהיה מצומצמת. אל ואדי קלט למשל נשפכים בוצה ומי ביוב מרמאללה ואל־בירה, ערים ששוכנות בשטח A הפלסטיני; העובדה שתחול על הוואדי ריבונות לא תעזור לאכוף מפגעים שיגיעו משטחי A ו־B. אותו הדבר נוגע למזבלות פיראטיות רבות המפוזרות בשטחי C.
