לאחרונה פורסם שבבדיקת מזבח שאותר בתל ערד נמצאו שרידים של לבונה וקנביס. המזבח שכן במקדש של מצודה ישראלית המתוארכת כנראה למאה התשיעית לפנה"ס. במתחם המקדש נמצאה גם במה מוגבהת ומצבה. בעקבות גילוי זה קבעו החוקרים שהשימוש בקנביס לצורך פולחן לא היה רק מקומי אלא רווח גם בפולחן המרכזי במקדש בירושלים. אגב כך צצה מחדש הטענה שהקנביס הוא "קנה הבושם" ששימש לצורכי הפולחן במקדש. לעניות דעתי פרשנויות אלה מופרכות ונובעות מבלבול בין מושגים או שמא מצרכים של רייטינג אקדמי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אמבוש אקסטרים היא קיצונית, אכזרית ובעיקר אינפנטילית
– כנסת במשבר: חוק הקנביס תקוע, הנורבגי ממשיך להידחות
– כל הכבוד בג"ץ
הפרשנות שלפיה הקנביס הוא קנה הבושם החלה כ"וורט", חידוד לשוני הנובע מדמיון צלילי מקרי, אבל בלא שום אחיזה מדעית. כדרכן של אגדות אורבניות הן נאחזו בקרב המון העַם ועִם הזמן חדרו גם לעולם המחקר. והנה כך פרשנות תאורטית עשויה להפוך "לאמיתה מדעית". זה אחד מהתוצרים של שדה הבור הפרוץ של תחום זיהוי צמחי המקרא שנסמך לעיתים על השערות חסרות שחר.
"קנה הבושם" שימש אחד מרכיבי שמן המשחה שבו נמשחו כלי הקודש והכוהנים (שמות ל, כג-כה) ואינו קשור כלל לסממני הקטורת שהקטירו במקדש (שם, ל, לד; כריתות ו ע"א). סממן זה אינו יכול להיות קנביס מכמה טעמים: הצמח ותוצריו אינם מוגדרים כבשמים ואינם מוזכרים בשימוש לריח ולקטורת בכל התרבויות של העולם הקדום. כמו כן, הוא אינו מופיע בהקשר זה באף אחת ממסורות הזיהוי הקדומות או במחקרים המוסמכים שעוסקים בזיהוי צמחי המקרא.
יתרה מזו, הטענה שהשימוש בתל ערד בקטורת של קנביס לצורך סימום המתפללים במקדש ליצירת תחושת התעלות הוא חלק מתופעה שכיחה ברחבי יהודה ואף במקדש בירושלים – משוללת כל יסוד. אמנם בפולחן הפגאני היה ידוע שימוש בחומרים נרקוטיים כדוגמת אופיום, אבל העמדה היהודית הרשמית שללה זאת על הסף. אפילו שתיית יין ושכר בידי הכוהנים נחשבה לאיסור חמור ועל כך נאמר בתורה שיש להבדיל בין "טמא ובין טהור" (ויקרא י, ח-יא). בירושלמי נזכר בהלכות עבודה זרה האיסור בשימוש באופיום משום הסכנה.
ממצא של קנביס בתל ערד מעיד שמדובר בפולחן הבמות שנחשב לסטייה הלכתית מהאמונה הישראלית הצרופה. אין גם שום הד לשימוש כזה במקדש בירושלים מהמקורות או מכל ממצא אחר. בשל הפעילות בעלת הנופך האלילי והשאיפה לקיים פולחן מרכזי אחד בירושלים בוטלה פעילותו של המקדש בתל ערד, כנראה במסגרת הרפורמה הדתית של חזקיהו (מל"ב יח, ד). זה מצביע דוקא על המסקנה ההפוכה: האמונה הישראלית דחתה שימוש בקנביס או בכל חומר נרקוטי לצורך עבודת ה'.
