"יהודי צפון אמריקה רואים בישראל בית הכנסת שהם לא היו רוצים להיות חברים בו", אומר לי הרב ד"ר דניאל הרטמן, נשיא מכון שלום הרטמן. "אם בית הכנסת הזה היה נשרף או נפגע חלילה הם היו מסייעים לבנותו מחדש, אך עדיין לא היו רוצים להתפלל בו".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "החורף יהיה שונה לחלוטין ממה שחווינו"
– עומד למשפט: נתניהו אינו נציג הימין או ישראל השנייה
– אפוקליפטי ומטריד: המשימה השאפתנית ביותר של הסופרת
מדוע זה כך? אני שואל. "הם מרגישים שישראל של היום איננה מכבדת את האדם באשר הוא אדם, שהיא מקדמת יהודיות שאיננה מקבלת את הערך החז"לי שהתורה ניתנה למען השלום. הם לא מרגישים שישראל שואפת לשלום".
אנחנו נפגשים בלשכתו המרווחת של הרטמן במכון לקראת ועידת "עם עולם" של מקור ראשון, שתתקיים באופן וירטואלי ותעסוק בסוגיית יחסי ישראל עם יהדות העולם בעידן שאחרי משבר הקורונה.
"היחסים של יהדות העולם עם מדינת ישראל מורכבים יותר ממה שישראלים רוצים להודות", אומר הרטמן. "הדור של ניצולי השואה האמין שחשיבותה של מדינת ישראל היא כמקום מפלט במקרה של שואה נוספת. מדינת ישראל הייתה מקום שאתה לא רוצה לחיות בו ולהזדקק אליו, אבל כמו תעודת ביטוח, טוב שהיא שם. אך כיום יהודי צפון אמריקה לא זקוקים למדינת ישראל. רוב היהודים מתחת לגיל שישים בצפון אמריקה אינם מרגישים שהאנטישמיות המסוימת שישנה משנה את תחושתם הקיומית שאמריקה היא ביתם. הם מסתכלים על ישראל כמקום שאמור להשלים את החוויה היהודית ואת הזהות שלהם, לא כמקום שיציל אותם – מכיוון שהם לא מרגישים זקוקים להצלה, בטח לא ממדינת ישראל, שאין לה מה לשווק להם. הם אמנם יתמכו בישראל כשהיא בצרה, כמו שעושה משפחה, אך במקביל הם גם מרגישים ריחוק בשל אופן ההתנהלות וההתנהגות של מדינת ישראל, שאיננה מתכתבת עם הערכים היהודיים שלהם".
על פי הרטמן, החלת החוק הישראלי ביהודה ושומרון תרחיק ממנה עוד את הדור היהודי הצעיר בארה"ב. "החלת ריבונות חד־צדדית שונה לחלוטין מכזו שמתרחשת במסגרת הסכם שלום. ככל שיהודי צפון אמריקה צעירים יותר, השיח הערכי חשוב להם יותר, בעוד שבישראל הערך העליון הוא עדיין ביטחוני. אצלנו זה כבר לא דיבור על קדושת ארץ ישראל, אלא על קדושת החיים. מנגד, היהודים האמריקנים חושבים שצריך הסכם".
למרות הדברים הללו, הרטמן מסכים ש"אין לתת ליהודים האמריקנים קול בנושאים של חוץ וביטחון כאן בישראל. השיח נעצר תמיד בנקודה הזו, אבל חשוב להתקדם".
שני מרכזים שווים
בניגוד למי שרואים בישראל את המרכז היהודי העיקרי והחשוב, הרטמן רואה אותה כאחד מתוך שני מרכזים יהודיים שווים במעמדם. "יש שני מרכזי תרבות יהודיים גדולים, בישראל ובצפון אמריקה. כי מציון תצא תורה, אבל גם מצפון אמריקה תצא תורה", הוא אומר.
לדבריו, "הציונות כיום מאותגרת מאוד. כמו כל תנועת מהפכה, האידיאולוגיה הראשונית כבר לא מתאימה ביום שאחרי השלמת המהפכה. הציונות ביקשה לעצב תודעה של שואה ותקומה, כאשר כל מה שקורה בארץ הוא תקומה וכל מה שקורה בחו"ל הוא שואה. גישה שאין עתיד לעם היהודי אלא אם כן זה בארץ ישראל.
"אבל רוב העם היהודי לא קיבל את האידיאולוגיה של התנועה הציונית: לפני השואה עלו ארצה 200 אלף יהודים ארצה, ולצפון אמריקה 'עלו' מיליון וחצי יהודים. רוב העם היהודי בחר לא לעלות לישראל. ועל כן הציונות היא הצלחה אדירה, אך יחד עם זאת כישלון אדיר. מדובר באחד המפעלים הלאומיים המרתקים והחשובים במאה העשרים, אבל מצד שני העם היהודי לא 'קנה את זה', והציונות לא השכילה ליצור שפה חדשה".
