אבן גבירול, חמישי 07:34
רבע לשמונה היא לא שעה טריוויאלית לחנויות פתוחות ברחוב אבן גבירול בתל־אביב. חוץ מרשתות המזון שפתוחות סביב השעון ומבחר פיצוציות, השעה הזו נתונה בשגרה למטיילים עם הכלבים, למתעמלים ולאנשים בדרכם אל העבודה. לא רק המספרות, חנויות כלי הבית והפלאפליות לא נוהגות לפתוח בשעות הללו. גם בתי הקפה עוד בתנועה ראשונית ביותר. היה משונה מאוד לעבור ברחוב הזה אתמול ולראות כמעט את כל החנויות פתוחות לרווחה. בפנים היו הבעלים הפעילים: מסירים אבק שהצטבר, מסדרים מחדש את הסחורה, מזיזים את הרהיטים, הכול לקראת ניסיון החזרה לשגרה לאחר חודש של סגירה. את כמה מבעלי החנויות אפשר היה לראות אפילו עומדים במפתן דלת הכניסה ומחכים בכיליון עיניים ללקוחות הראשונים שיגיעו, כמו אמא דואגת הממתינה ליד החלון או הדלת לילדים שישובו הביתה. כשכבר נכנסו הלקוחות ניכרו בעיקר הססנות וחשש בכל צעד. לחיצת מרפק לשלום הפכה לתנועה הנפוצה ביותר בסביבה. השמש הנעימה והתנועה הגוברת הוסיפו את הצבע הנכון, שהכניס רוח אופטימית אל תוך המצב הלא פשוט שכולו סימני שאלה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פוליטיקה בערבון מוגבל: כשבג"ץ משתלט על המושכות
– בכיר במשרד הבריאות מתריע: מסכות N95 מסכנות חיים
– חלקית, בהדרגה ובזהירות: תלמידי ישראל חוזרים ללימודים
שי ניסימיאן, 45, ספר, נתניה
על המפה: הייתי בקטע של ליכוד כל החיים, ועברתי לקטע של גנץ בסבבים האחרונים.
ממשלה: בעיניי הטיפול בקורונה חובבני מאוד. חוסר ביטחון, ויכוחים בין כל המשרדים. שר הבריאות הפגין חוסר ביטחון ובר־סימן־טוב דיבר בטון לא ייצוגי. והכול יהיה עכשיו אותו הדבר, גם עם ממשלת האחדות. אני לא מאמין בשינוי, זה לא שפתאום נגיד "איזה כיף לחיות פה". מרגישים שהמצב לא טוב בארץ, הכסף מדבר כל הזמן. הכול מתייקר.
החודש שהיה: פעם ראשונה שסגרתי את המספרה, אחרי 22 שנים כאן. ברור שכיף לחזור ולפתוח. כל הלקוחות חיכו לי, זאת הרגשה טובה. אבל זה היה חודש וחצי של סיוט לראות אותה סגורה, ועוד לראות שיש חנויות אחרות שכן היו פתוחות. זה היה קצת מעצבן. לקוחות היו חמודים וביקשו שאבוא בכל זאת, אבל הסברתי להם שאסור. כואב הלב. האמת, הייתי בטוח שינסו לקרוע אותנו בדו"חות מהעירייה, אבל הרגשתי שהם דווקא נתנו שקט לאנשים. נראה איך יהיה עכשיו, ייכנסו שניים־שניים למספרה, אני אספר עם כפפות והשאר יחכו בחוץ.
גילי נמר, 51, בעל פיצוציה, בת־ים
על המפה: פוליטיקה לא מעניינת אותי בכלל.
ממשלה: אני חושב שההנחיות הממשלתיות היו בסדר גמור, אבל טוב שפתחו עכשיו כי אנשים יקרסו בלי זה. יש בעלי משפחות. טוב שמשחררים לאט. אני חייב להגיד שלא ממש הרגשתי את העזרה של הממשלה לעסקים, אבל האמת שלא הייתי בסגר מלא אז לא היו לי העצבים והמלחמות שחברים שלי פה מנהלים. בטח בעלי המשפחות.
החודש שהיה: זה העסק שלי, 17 שנה אני פה, אני לא זוכר סיטואציה כזאת. אני אמנם לא סגרתי, אבל הייתה ירידה בהיקף העבודה, חד־משמעית. חמש־שש שעות פחות ביום. לא להכניס אנשים לחנות כמו שלי – זו ירידה ודאית. אם הוא קונה בחוץ הוא לא רואה מול העין את מה שיש לי להציע וקונה חצי ממה שהיה קונה קודם. קונה רק סיגריות ושתייה. אלכוהול קנו משמעותית יותר בתקופה הזאת, וגם סיגריות. אנשים לא חיו בריא. היום חשבתי אולי להכניס לפה אחד־אחד אבל החלטתי שאני לא עושה את זה, עדיין מפחד גם עליהם וגם עליי. נראה שהלקוחות מעדיפים ככה, כולם מפחדים. אני מאמין שזה ייעלם בקיץ בגלל החום, אבל גם יחזור בשנה הבאה.
אלה קריניצי, 42, קוסמטיקאית, בת־ים
על המפה: הצבעתי לגנץ אבל אני לא תולה בזה תקוות. ביבי שולט על כולנו, וביבי בסוף יאכל אותו.
ממשלה: הרגשתי שמוציאים אותנו לעבוד לא בגלל שיקולי בריאות אלא כי לא רוצים לשלם לנו כסף מהמדינה. אני לא מבינה גדולה בפוליטיקה אבל צריך פה שינוי ממש גדול. טוב שהרכיבו ממשלה סוף־סוף, אבל זה לא יעזור, כולם שם מושחתים ויחשבו רק על עצמם.
החודש שהיה: חודש וחצי, לא חודש. היה קשה מאוד. גם בן הזוג שלי לא עובד. הוא עובד במסעדה כשף, והיינו שנינו בבית, בלי משכורת. לסגור עסק לתקופה כזאת זה לחתוך ידיים של אנשים. השכירות, ההוצאות – הכול על הראש שלנו, הכול קשה, ועוד צריך עכשיו לחזור לעבוד, וזה לא פשוט. מפחיד. לך תדע אם הלקוחות יחזרו, ותוסיף לזה גם שאנחנו קצת חוששים. גם אנחנו רוצים לחזור בריאים ושלמים הביתה לילדים. אבל מחוסר ברירה אנחנו יוצאים לעבוד, כי צריך לפרנס, והמדינה לא ממש עוזרת. טיפוח תמיד נדרש לנשים, זה מאוד חשוב. היה עכשיו גל של פניות ל"מתוקתקות של אלה", זה השם של העסק שלי, אבל לצערי זה יירגע. אני גם לא יכולה לנצל את כל העמדות פה, אחרת יהיה צפוף.
יחיאל טאובר, 69, ממסגר תמונות, תל־אביב
על המפה: אני מצביע למפלגת העבודה. אני מאוד מעורב פוליטית, אני גם חבר המפלגה ומהמאוכזבים הגדולים עכשיו בגלל הכניסה לממשלה.
הממשלה: אני לא רואה תקווה בממשלה החדשה הזאת. מסרתי את קולי למפלגת העבודה ולא העליתי בדעתי שפרץ ומה שמו, הצעיר, שמולי, יצטרפו לממשלת נתניהו. אני לא ילד, אני יודע שיש שיקולים, אבל עדיין זאת בגידה נוראית בעיניי. בעניין הטיפול בקורונה אני עדיין מחכה למענק או לאיזו התייחסות אליי כפרט. ואני אחד ממאות אלפי עצמאים שעד כה לא קיבלו פרוטה אחת על חודש שהכול היה סגור. אני לא בונה על תמיכה, לקחתי מהחסכונות שלי כדי לשלם לספקים ולהמשיך להעסיק את העובד שלי במשכורת מלאה. אני חושב שזה לא הוגן שהוא ילך הביתה. הוא צריך לפרנס ארבעה ילדים, אישה ואמא. זאת החלטה אישית שלי, אין לי דרישות, אבל אני כן מצפה לעזרה כלשהי. המשבר הזה הומני וכלכלי יותר ממה שהוא בריאותי כרגע.
החודש שהיה: אני 38 שנה בעסק, וכמובן זו הפעם הראשונה שהעסק נסגר. התחושה שאתה לא בשליטה היא הדבר הכי גרוע. לא לשלוט על סדר היום ועל החיים. אני גר לא רחוק מכאן אז ראיתי בכל יום את החנות ואת הטינופת שהצטברה סביב, וזה לא פשוט, אבל התאפקתי. אימון טוב בדחיית סיפוקים. אני בסך הכול חנות בוטיק קטנה של מסגור תמונות. אבל אני מרגיש שאני ממש מארח פה אנשים ומכניס חיים אל תוך תמונות של אנשים. אני לא מפחד עכשיו, תהיה פה קבלת קהל לפי ההנחיות. אבל אני מאמין גדול שנלך להתאוששות. בתחושה שלי אנשים ימשיכו לחפש לעצמם דברים שהם גם מעבר לאוכל וביגוד.
