רגע לפני שהמגפה בארה"ב הגיעה לשיאה, מיליוני סינים נשמו לרווחה. בעוד ניו־יורק סופרת את מתיה, החלו לזרום בשבוע שעבר התמונות הראשונות של ווהאן החוזרת לחיים. אחרי 11 שבועות של עוצר דיווחו הרשויות בסין לראשונה על אפס מקרי מוות חדשים מקורונה. למחרת, ב־7 באפריל, הוסר העוצר מעל ווהאן, הגראונד זירו של המגפה.
כן, החזרה איטית, שקולה ומדורגת. האנשים עדיין חובשים מסכות בצאתם מהבית; הם יחבשו אותן עוד זמן רב. ובכל זאת, שובם של פקקי התנועה ורעשי הרקע של מטרופולין בת 11 מיליון תושבים, מסמנים חזרה לנורמליות. אבל אם יש דבר אחד ברור, הוא שהעולם כבר לא ישוב להיות מה שהיה. שינוי משמעותי אחד כבר קורה בשטח. ה־BBC דיווח השבוע כי הרבבות שהסתערו על מערך הרכבות ועל שדה התעופה של ווהאן, נדרשו לשאת בנוסף לתעודה מזהה גם "קוד ירוק", אישור המונפק על הסמארטפון האישי שלהם באמצעות תוכנה ממשלתית, הקובע את סטטוס התנועה של האזרח על פי מצב בריאותו.
התוכנה, מתברר, מותקנת על שתי אפליקציות שכמעט כל אזרח סיני מצויד לפחות באחת מהן, ושיחד מכסות את כלל האוכלוסייה. האחת, ווי צ'אט, היא המקבילה הסינית של ווטסאפ. השנייה, עלי פיי, היא תוכנת התשלומים של עליבאבא, ענקית הקניות המקוונות. כל אזרח המתעתד לנסוע לכל יעד שהוא, נדרש למלא שאלון קצר על מצב בריאותו באחד משני היישומונים. השאלות נוגעות לתסמיני קורונה כמו חום ושיעול, ולרקע בריאותי. עם מילוי השאלון מנפיקה התוכנה לאזרח קוד בריאות אדום, צהוב או ירוק, הקובע את הסטטוס שלו. קוד אדום משמעו שהאיש חולה בקורונה או שנמצאו אצלו תסמינים בעייתיים, והוא אינו רשאי לצאת מביתו; קוד צהוב משמעו שהאיש היה כנראה במגע עם חולה קורונה, אך טרם סיים את תקופת הבידוד הנדרשת; ואילו בעלי הקוד הירוק המאושרים חופשיים לדרכם. עליהם רק להציג את הקוד הזה, המצוי בסמארטפון שלהם, בכניסה למטרו, לתחנת רכבת או לשדה תעופה, ואיש לא יעכב בעדם.
אם המשטר ישכיל לשמר את תחושת הביטחון הכלכלי ולטפח גאווה פטריוטית בעקבות ההתמודדות עם הנגיף, ספק אם המודעות המתעוררת של הדור הצעיר תבוא לידי ביטויאב ובנו בכיכר טיאננמן
לא לגמרי ברור איך עובדת התוכנה הזו, אך כן ברור שהיא משלבת מידע בריאותי וולונטרי עם מידע סטטיסטי ואיכון טלפוני, בדומה למה שהשב"כ עושה בישראל באמצעות מה שמכונה "הכלי". התוכנה אמנם מבקשת את אישורו של בעל הסמארטפון בטרם מילא את השאלון, אולם בפועל אין לכך משמעות. ללא הקוד הירוק אין לאזרח אפשרות לנוע בדרכים. מומחים במערב מניחים שזהו אותו סוג פיקוח שהמשטר הסיני מפעיל על המיעוט האויגורי המוסלמי, וכעת הוא מרחיב אותו בהדרגה לסין כולה.
הקוד הירוק מצטרף לצורות מעקב אחרות כגון מצלמות רחוב, טכניקות זיהוי פנים וצנזורה ברשת. זהו אמנם אמצעי חיוני לניטור התפרצויות חדשות של נגיף הקורונה, אך הוא גם חודרני יותר. מעתה יהיה הרבה יותר קל לעקוב אחר כל מי שיסתמן כעושה צרות וכמבקר של השלטון. לא יהיה צורך להפעיל אמצעים מיוחדים להצר את תנועותיו; די יהיה לשלול ממנו את הקוד הירוק. לצד התועלת הבריאותית, המחיר עבור אזרחי סין וכנראה גם כל מי שמתעתד לבקר בה לצורכי עסקים או תיירות, הוא שמעתה כל צעד שלהם יהיה חשוף לעיני האח הגדול בבייג'ינג. לכאורה מקור לדאגה.
אבל בינתיים, מאז הסרת העוצר מעל ווהאן נשמעת בעיקר אנחת רווחה. תושבי ווהאן קיבלו בברכה לא רק את פקקי התנועה שחזרו, אלא גם את הקוד הירוק. בעיקר בשל תחושת הביטחון, כך הסבירו, שהבקרה מלמעלה מספקת לכל מי שנע בדרכים. האם ירגישו כך גם בעוד שבוע, חודש או חצי שנה? לא ברור. בעיקר בקרב בני הדור הצעיר, ששלושה חודשי עוצר בית העניקו להם זמן למכביר לחשוב על חייהם, שאיפותיהם וסדרי העדיפויות שלהם: מה הם באמת רוצים, ממה הם פוחדים, ועד כמה הם מוכנים לשלם בחירותם ובפרטיותם כדי לשמור על ביטחונם. והתשובות, עד כמה שהן קיימות, מורכבות. אין דין ווהאן כדין שנחאי, ומה שנכון לערים הגדולות אינו בהכרח נכון לאזורים הכפריים. ייקח זמן לראות מה השתנה, והאם הטראומה הקולקטיבית תביא בכנפיה דרישה לחופש וליברליזציה, או שההרגלים הישנים יהיו חזקים יותר מכל שאיפה לשינוי.
תקוות המשפחה
הניסיון לאפיין את הדור הצעיר, בני העשרים והשלושים בסין, מציב אתגר מורכב במיוחד. קצב השינויים הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והטכנולוגיים שהתרחשו בסין בשלושת העשורים האחרונים גדול כל־כך, שיש פער משמעותי לא רק בין ילדים להוריהם, אלא גם בין שכבת גיל שלושים לבני שנות העשרים לחייהם. מצד אחד, בני דור ה־Y הסיני מזכירים את בני דור ה־Y המערביים, שכמותם גדלו לתוך המהפכה הטכנולוגית. בדומה למקביליהם בעולם, בני השלושים בסין מקבלים וצורכים בטבעיות את התרבות הדיגיטלית, וחשופים לתעשיית המוזיקה, הבידור והמזון המהיר. זה דור שנחשף לתיירות ולטיולים ברחבי העולם, כפי שאף דור לפניו בסין לא נחשף.
אבל תחת העין הפקוחה של הממשל, הדור הזה חי ופועל בעיקר דרך אפליקציות סיניות ייעודיות, שמנתקות אותו ממה שמתרחש בעולם ומייצרות פיקוח הדוק על הרשתות החברתיות. ובניגוד לבני דור ה־Y במערב, שביטחון תעסוקתי איננו מוצב גבוה בסדר העדיפויות שלהם, והם אינם ממהרים להתבגר או להתחתן, מקביליהם הסינים שונים מאוד. בהיותם בדרך כלל בנים יחידים, כתוצאה מההגבלה החוקית הידועה, מוטל עליהם עול פסיכולוגי ומשפחתי להצליח, להצטיין ולהתעשר. עם סיום הלימודים היה עליהם לא רק לצלוח את בחינות הכניסה הקשות לקולג'ים ולאוניברסיטאות, אלא גם למצוא עבודה מכניסה ולרכוש דירה בשוק שבו המחירים נמצאים בעלייה מתמדת. חתן ללא דירה אינו נחשב למציאה גדולה. ומאחר שברוב המקרים מדובר כאמור בבנים יחידים, לא רק תקוות המשפחה מרוכזת בהם, אלא הם גם מי שיצטרכו לבדם לשאת בעול הטיפול בהוריהם המתבגרים. אבל למרות כל הלחצים ואולי בגללם, לבני הדור הזה יש השפעה מכרעת על כל ההחלטות המשפחתיות החשובות. רוב ההחלטות של הוריהם, כמו רכישת בית ומכונית, נעשות בעיקר על ידיהם, ושום החלטה משפחתית קריטית אינה מתקבלת בלעדיהם.
סימני השאלה הגדולים יותר בעידן שלאחר הקורונה, נוגעים לבני דור ה־Z הסיני. במערב מאופיינים בני דור ה־Z, מי שמצויים בשנות העשרים לחייהם, כדור גלובלי, ויזואלי וטכני. הם כבר בני הדור שנולד עם הסמארטפון ביד. הם חווים את העולם דרכו, ונוטים להסתמך על המידע שעובר בו יותר מאשר על ספרים או מחקרים. עבורם החיבור לרשת הוא דרך חיים. הם מתוארים כבודדים יותר, מנותקים ממה שייצר עבור קודמיהם את מדורת השבט, חווים את העולם כמקום בלתי־בטוח ורווי סכנות אקולוגיות ואחרות, לחוצים מהממסד ורואים בו מקור לסכנות.
אבל האם דור ה־Z הסיני שותף לאפיונים המערביים הללו, בייחוד במה שנוגע לשאלת הביטחון וההזדהות עם הממסד? כל ניסיון לאפיין את בני דור המילניום בכלל והסיני בפרט, לא רק מאתגר אלא גם מועד להכללות גורפות. ספק אם אפילו המנדרינים בבייג'ינג מעריכים שיש בידיהם תשובות. אבל ככלל, ההערכות במערב הן שברמה הפוליטית מדובר בדור מנותק וכנוע. דור שחווה שליטה והכוונה מלמעלה באמצעות חשיפה מתמדת לתעמולה פוליטית ופטריוטית, דור שחושש מ"משרדי האינפורמציה" שהקים הממסד באוניברסיטאות, ושמהווים חממה למלשינים למיניהם. מנגד, זהו גם דור שבשוליו צצות קהילות של "מורדים", היפים, פעילים פוליטיים וסביבתיים, אומנים, סופרים, עיתונאים־חוקרים וחושפי שחיתויות.
בהקדמה לספרו על דור המילניום הסיני שואל אריק פיש, שחי, עבד ולימד בסין, את שאלת מיליון הדולר: "האם הדור הצעיר בסין יוכל אי־פעם להצית את הניצוץ שהביא להפגנות ולמרד בכיכר טיאננמן? האם השורה המתארכת של מאבקים יומיומיים של 'העכברים', במרוץ אחרי משרה משתלמת בסביבה מושחתת ונפוטיסטית, יגרמו להם אי־פעם לזעזע את הספינה? עד כמה מושרשת ההזדהות עם האידאולוגיה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, והאם הסיפורים שרצים ברשתות החברתיות הסיניות על שחיתות ונהנתנות של ילדי הבכירים ועל העושר והדקדנטיות בצמרת הפוליטית והכלכלית, יכולים לחולל שינוי? האם יהיה בכוחו של הדור הזה לחולל רפורמה דמוקרטית? הניסיון לפענח את ההווה בסין קשה דיו, בוודאי את העתיד. אבל דור המילניום הסיני, כ־250 מיליון איש, הם האנשים שבקרוב ישלטו במדינה המאוכלסת ביותר בעולם ובכלכלה הגדולה בעולם. והשאלה הגדולה היא איך הם ינווטו את הספינה".
התשובה לכך תלויה במידה רבה בשאלה כיצד יוביל המשטר הסיני את האופן שבו בני הדור הצעיר במדינה יטמיעו את חוויית הקורונה. מול מה שנחשב כהצלחה בהשתלטות על המגפה, יצטרך השלטון לתת מענה להרבה מאוד שאלות, שעוסקות לא רק בהתנהלות הממשלתית בשיאה של המגפה, אלא גם בניסיונות ההסתרה והעיכובים בנקיטת פעולות, שגרמו להתפשטות הנגיף. הצעירים יודעים על ניסיונותיו של הממסד לסתום את פיהם של המתריעים בשער, כמו רופא העיניים הצעיר שהזהיר לשווא, ושמה שנותר לאחר שננזף והתנצל, הוא רק המבט המבוהל בעיניו בשעה שגסס בבית החולים מאותו וירוס שהזהיר מפניו. הם שמעו על החשיפה המקוממת שלפיה התרומות שנאספו לארגוני צדקה בניהול ממשלתי, לא הלכו לממן ציוד מגן לצוותים הרפואיים העומדים בחזית המאבק בקורונה ולפעילות נדרשת בבתי החולים, אלא לציוד פקידים בכירים ובני משפחותיהם. הנרטיב עדיין מתגבש, בין השאר מפני שביקורות ברשתות החברתיות מועלמות מדי שעה על ידי צבא חרוץ של צנזורים שמעסיקה המפלגה הקומוניסטית. אבל כעת הביקורות הללו שבות לחיים ומועלות מחדש בערוצי טלגרם. ברשת צצים כעת אתרים מחתרתיים, המכונים גם בתי קברות לסייבר, שבהם אפשר למצוא ביקורות ופריטי מידע חדשותיים.
ובכל זאת, ההערכות הן שאם המשטר בבייג'ינג ישכיל לשמר את תחושת הביטחון הכלכלי ולטפח גאווה פטריוטית בעקבות ההתמודדות עם הנגיף, ספק אם המודעות המתעוררת של הדור הצעיר תוכל לשנות משהו. אבל סין אינה מונוליטית. הדוגמה הבולטת היא הונג־קונג, שעוד לפני פרוץ הקורונה ידעה במשך חודשים הפגנות סטודנטים שגדלו באווירה מערבית ודמוקרטית והתקוממו נגד השיטה. לא מן הנמנע שעם הזמן המחאה הזו תשוב אל הרחובות. ואז, הידע, המודעות והזעם שנצברו במהלך שלושה חודשי עוצר בסין, יקבלו תפנית שכרגע סיכוייה נראים קלושים. אם זה יקרה, זה כנראה לא יהיה מיידי. כל עוד קיימת סכנה להתפרצות מחודשת של המגפה, השלטונות מחזיקים בידיהם כלי דיכוי רבי עוצמה.
