ערב קריר באחד מפרבריה של עיר הנמל צ'ינגדאו, על גדות הים הצהוב. דוכן רחוב מרופט למזון מהיר מציע סוג של כריך המבוסס על לחמניית באן. צעירה מקומית מאטה את הליכתה ונעמדת סמוך לדוכן. הרוכל מגיש לה את המנה. הצעירה מוציאה את מכשיר הסלולר שלה, מקרבת אותו לדף נייר התלוי בקצה הדוכן, וממשיכה ללכת במעלה הרחוב.
כ־500 קילומטר משם, באחד מרחובות שנחאי, עומד נגן רחוב עם כלי מיתר מסורתי. למרגלותיו קופסה שחורה, עליה מודבק דף נייר מודפס עם קוד בולט, ולידו הכיתוב 'תודה על תרומתכם'.
בין מיליוני דוכנים, חנויות, מסעדות ואטרקציות תיירות בסין, קשה שלא להבחין בריבועים של קודי QR, הפזורים כמעט בכל מקום. מרוכלים בשוק ועד חנויות יוקרה, מיליוני בתי עסק שונים ומגוונים בסין מקבלים תשלום באמצעות הסמארטפון. אצל לא מעט מנותני השירותים הוא התשלום היחיד שמתקבל, כך שללא יישומון מתאים לא ניתן לבצע עסקאות, לרכוש מוצרים או לקבל שירות.
סין היא יוצאת דופן במיוחד בהיקפי השימוש בתשלומים דיגיטליים. נכון לשנת 2018, כמעט 83% מהתשלומים בסין בוצעו במובייל. שלוש שנים קודם לכן, בשנת 2015, הם היו 'רק' כמחצית. ההיקפים הכספיים של העסקאות הללו נאמדו בשנת 2018 בכ־40 טריליון דולר.
שוק התשלומים הדיגיטלי בסין, שהולך וצומח בקצב מסחרר, נשלט ללא עוררין על ידי שתי הענקיות ויצ'אט (WeChat) ועליפיי (Alipay). לוויצ'אט, אפליקציה רבת תכונות הכוללת בין היתר שירות תשלומים, יש יותר ממיליארד משתמשים בחודש, והיא מחזיקה בנתח שוק של כ־84% בקרב המשתמשים בסין. ויצ'אט, סוג של רשת חברתית, החלה להציע שירות תשלומים בשנת 2014, והיא נמצאת בבעלות תאגיד האינטרנט הסיני 'טנסט'. ייתכן שלא שמעתם על תאגיד הענק הזה, אך מדובר באחת מחברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם ובכלל, ואחת מחמש החברות בעלות שווי השוק הגבוה ביותר בעולם: יותר מחצי טריליון דולר.
האפליקציה השנייה, עליפיי, נוצרה כמעט עשור קודם לכן. זוהי פלטפורמת התשלום של ענקית הסחר המקוון 'עליבאבא', שכולנו מכירים את אתר הסחר 'עליאקספרס' שבבעלותה. לעליפיי יותר מ־700 מיליון משתמשים בחודש, ונתח של כ־62%.
הרוב המוחלט של התשלומים בסלולר נעשים באמצעות שתי הענקיות הללו. סיפור ההצלחה שלהן קשור בכך שהן השכילו לייצר לא רק פלטפורמה להעברת כספים אלא סל רחב מאוד ובו שלל מוצרים פיננסיים כגון ביטוח, אשראי, שירותי תשלום, פיקדונות ועוד. באמצעות הערכים המוספים שהציעו למשתמשים, הן מינפו את היתרונות שלהן.
ניידים לכולם
מה הפך את הטלפון הנייד לאמצעי תשלום נפוץ כל־כך בסין? יש לכך כמה סיבות, ונמנה את העיקריות שבהן. תחילה נציין כי המסלול שעשתה סין בכל הקשור לאמצעי התשלום, שונה מאוד מהמקובל בעולם. בזמן שכל העולם עבר ממזומן לכרטיסי אשראי, ורק לאחר מכן התחיל את המעבר לתשלומים דיגיטליים ובפרט בנייד, בסין דילגו למעשה על שלב ה'גיהוץ'.
השימוש בכרטיסי אשראי במעצמה האסייתית היה דליל מאז ומעולם. גם בתקופת השיא של כרטיסי הפלסטיק, הנתח שלהם בהתפלגות אמצעי התשלום עמד על אחוזים בודדים. מציאות זו גרמה לכך שהסינים ביססו כבר בשלב מוקדם את השימוש במכשיר הסלולר כאמצעי מרכזי להעברת כספים.
סיבה נוספת היא העובדה שבסין יש הרבה מאוד מכשירים סלולריים ובמגוון רחב של מחירים. חלקם של חברות אלקטרוניקה ומותגים שסביר כי מעולם לא שמעתם עליהם. התפוצה הרחבה של הניידים החכמים בכל שכבות האוכלוסייה, גם העניות, מאפשרת את התשתית לאמצעי הזה.
עוד סיבה להצלחה המסחררת של התשלומים במובייל היא הפשטות והמהירות שלהם. השיטה הנפוצה ביותר היא סריקה של קוד QR, שאותו ניתן להציב בכל מקום. הלקוח סורק את הקוד מתוך דף מודפס בכניסה לחנות, על השולחן במסעדה או בכל מקום נגיש אחר. מה שנותר לו הוא רק להקליד את הסכום. אפשרות נוספת היא שהמוכר סורק קוד המופיע על מסך הסמארטפון של הלקוח, ולמעשה הלקוח לא צריך לעשות דבר.
בזמן שכל העולם עבר ממזומן לכרטיסי אשראי ורק לאחר מכן התחיל את המעבר לתשלומים דיגיטליים, בסין דילגו למעשה על שלב ה'גיהוץ'
בשיטה זו של סריקת קוד אין שום עלות ליישום – לא למוכר (למעט העמלה הנגבית על העברת התשלום) ולא לקונה. המוכר איננו נדרש לקנות מסוף או ציוד מיוחד כדי שזה יעבוד, די בפיסת נייר מודפסת עם הקוד. אפילו נגן רחוב או קבצן יכולים לאסוף כך כסף. בעוד המזומנים הם עדיין אמצעי תשלום מרכזי ברוב מדינות העולם, בסין הם הולכים ומצטמצמים באופן דרסטי.
אולם יש גם חסמים המקשים על התהליך הדיגיטלי הזה להתעצם עוד יותר. אחד מהם הוא העובדה שלכ־200 מיליון סינים אין כלל חשבון בנק, והם מתבססים בהתנהלותם היומיומית בעיקר על השימוש במזומן. אפליקציות התשלום מתבססות בצורה כזו או אחרת על חשבון בנק, שממנו נמשכים הכספים. בנוסף לכך, וכמו במקומות אחרים בעולם, האוכלוסייה המבוגרת מתקשה לאמץ את הטכנולוגיות החדשות, ידידותיות ככל שיהיו.
הרפובליקה העממית של סין היא מדינה עצומה בגודלה, ובהקשר הזה ניכר שוני גדול בין האזורים העירוניים לאזורים הכפריים. חברות הטכנולוגיה בסין משקיעות בשנים האחרונות מאמצים גדולים, בעיקר באזורים הכפריים והפחות מתועשים, שתושביהם מחוברים פחות לשינויים הטכנולוגיים, כדי לקרב אותם לנושא.
בעוד עשרות מיליוני סינים עדיין משתרכים מאחור בכל הנוגע לתשלום בסלולר, חברות הטכנולוגיה שוקדות על פיתוח יישומונים נוספים ומגוון אפשרויות תשלום. עם כל הכבוד לסריקת קודי ה־QR הנפוצים ששינתה את מפת התשלומים, זו כבר טכנולוגיה מיושנת למדי. ובכלל, בשביל מה צריך מכשיר סלולרי כדי לשלם? הטכנולוגיות הנוכחיות מייתרות גם את הארנק וגם את הסמארטפון.
כך למשל טכנולוגיית NFC (ראו הרחבה בהמשך), המאפשרת תשלום באמצעות העברת צמיד, שעון ואפילו טבעת "חכמים" בצמוד לקופת בית העסק, או טכנולוגיות ביומטריות אשר מאפשרות תשלום באמצעות סריקת תווי פנים. תאגידי הטכנולוגיה הסיניים כבר הודיעו שבכוונתם להשקיע מיליארדי שקלים בשילוב אמצעים אלו. בבתי עסק מסוימים, כגון מסעדות וחנויות למזון מהיר, כבר ניתן היום לשלם בטכנולוגיה ביומטרית.
תחרות קשה
למהפכת התשלומים בסין יש עוד כמה השלכות. הממשל הסיני, כמו ממשלות אחרות בעולם, מרוצה ממעבר לתשלום מפוקח, כחלק מהמאבק בהון השחור והמזומנים המתדלקים אותו. אין זה סוד שרוב הפעילות העבריינית נעשית בכסף מזומן, שעובר מיד ליד ולא משאיר סימנים. היכולת לעקוב אחר הכסף היא יתרון חשוב מבחינת הממשל. זו כנראה גם הסיבה לכך שהרשויות מקלות ברגולציה על פעילות החברות שמקדמות את הנושא.
עם זאת, לא ברור עד כמה חברות הטכנולוגיה מדווחות לרשויות המס ומשתפות אותן בכל המידע שברשותן. גם המשטר הקומוניסטי שעיניו בכול, לא תמיד מסוגל ומותאם לערוך מעקב מתמיד על הטריליונים שהממשקים הללו מעבירים מדי חודש.
גורם נוסף שמושפע מהשינויים הדרמטיים של השנים האחרונות, הוא המוסדות הפיננסיים המסורתיים. הבנקים הסינים עוקבים בדאגה אחרי התהליכים הללו. הם רואים כיצד חברות טכנולוגיה – גופים לא בנקאיים בעליל – הופכות למעשה לגוף פיננסי מתחרה, שלעיתים מייתר כמעט את הצורך בהם ונוגס ברעבתנות בהכנסותיהם.
התהליכים הללו מחייבים אותם לשנות את כל תפיסת עולמם ואף את המודל העסקי שלהם. התהליך הזה קורה למעשה לא רק בסין אלא בכל העולם. הבנקאות נאלצת להשתנות, להתייעל ולחפש דרכים להציע ערך ללקוחות במצב החדש.
להפוך את הטלפון לארנק
אז איך זה עובד? הנה שלוש הדרכים הנפוצות בעולם על יתרונותיהן וחסרונותיהן, ואיפה אנחנו נמצאים על המפה:
לצלם את הקוד – שיטה ותיקה ופופולרית לביצוע תשלומים סלולריים היא שימוש בברקודים וב־QR Codes. זוהי הטכנולוגיה הנפוצה ביותר בסין ובמזרח בכלל. קיימות שתי דרכים לשימוש בקודים הללו. באפשרות הראשונה, הלקוח סורק את קוד ה־QR שמציג המוכר. בדרך כלל הקוד מוצג במקום בולט ללקוחות. בית העסק מזוהה, הלקוח רושם את הסכום לתשלום והעסקה מבוצעת. באפשרות השנייה, הלקוח מציג למוכר קוד המופיע על גבי הסמארטפון שלו. המוכר סורק את הקוד ורושם את סכום העסקה. היתרון הגדול בטכנולוגיה הזו הוא הפשטות והעובדה שאין צורך בעזרים מיוחדים. עם זאת, יש עדיין צורך בפעולה של צילום הקוד.
להצמיד את הסמארטפון – Near Field Communication או בראשי תיבות NFC, היא טכנולוגיה המאפשרת העברת נתונים בין שני התקנים המצוידים בשבבים מתאימים, באמצעות הצמדתם זה לזה. ברוב מכשירי הסמארטפון כיום נמצא שבב כזה. כך אפשר לשלם על ידי הצמדת הטלפון הסלולרי לקורא ייעודי הממוקם בבית העסק, בדומה לתשלום באמצעות גיהוץ כרטיס האשראי הרגיל בקופת בית העסק. זוהי טכנולוגיה נוחה, מהירה ומאובטחת.
בעולם פועלים כיום מספר פתרונות תשלום סלולרי באמצעות NFC, כגון שירותי התשלום של אפל וגוגל. הטכנולוגיה הזו מאפשרת, מעבר לתשלום בהצמדת הסמארטפון, גם תשלום באמצעים לבישים שונים כגון צמיד, שעון, מחזיק מפתחות ואפילו טבעת. קרבה של אחד האביזרים הללו למסוף (POS), יוצרת טרנזקציית תשלום.
הבעיה בטכנולוגיה הזו היא שכדי להפוך אותה לשכיחה, יש צורך בהטמעתה במסוף בית העסק. מסוף כזה עולה כסף, ורבים מבתי העסק אינם ממהרים להחליף את המסוף הקיים. בישראל נעשה ניסיון להטמיע את הטכנולוגיה הזו, והוא נתקל בקשיים בעיקר מהסיבה הזו.
להפעיל את האפליקציה – שימוש ביישומון תשלומים המותקן בטלפון הסלולרי הוא השיטה הנפוצה, וכך גם בישראל. עם יישומוני התשלום בארץ נמנים פפר של בנק לאומי, ביט של בנק הפועלים ופייבוקס של בנק דיסקונט. הם משמשים בעיקר להעברות כספים, ופחות לתשלומים בבתי עסק.
